הוא עוד יקבור את כולנו

רמי, מרצה להיסטוריה בשנות החמישים לחייו, גוסס מסרטן. מותו הצפוי מצריך טיפול בכל ענייניו השוטפים ומזמן לכן את המפגש המחודש בינו לבין בנו, בנקאי השקעות עשיר, שלבקשת אמו נענה לטפל באביו. הגעתם מלונדון של הבן עם אשתו גאל, העובדת במכירה פומבית של מסחר עתיקות, היא נקודת הפתיחה לסרטו היפה של הבמאי הקנדי דני ארקן, "שיחות נפש".

באחת הסצינות החזקות של הסרט נשלחת גאל על ידי מעסיקה אל מרתפה של כנסיה עתיקה כדי לאמוד את ערכם של תשמישי קדושה שנאספו שם במשך מאות בשנים, העשויים להתאים לשוק המסחר הפומבי. לאחר שהיא בוחנת את האיקונות ופסלי הקדושים, קובעת גאל בצער בפני הכומר שלכל אלה יש אולי ערך היסטורי-רגשי בעבור הקהילה המקומית, אך אין להם ערך מסחרי.

הסצינה הזו, שנראית תחילה כחריגה תמוהה ממהלך הסרט השלם (שמתנהל כולו סביב שיחות בווריאציות שונות, במעגל סגור שמרכזו הוא רמי), מניחה בתשתיתה את תפישת עולמו של ארקן, שמגיעה בסרט הזה לשיא עומקה. בעולם הזה אין מקום לקדושה. קדושה היא לא עוד ערך שאפשר להשתמש בו, לסחור בו, ממשית או מטאפורית. אם יש לה מקום בכלל – הרי הוא במרתפי המרתפים של הכנסיה. יש כאן התפכחות מן האפשרות של קדושה כערך פעיל בחברה (וקריסת התאומים הנשזרת בסרט היא סמן של ההתפכחות הזו). כפי שאומר רמי לנזירה המבקרת אותו מדי יום - הכנסיה בעצמה, בשם הטוב והמוסרי, גיבתה את רציחתם של מאות מיליוני חפים מפשע, בשל דתם בלבד.

יופיו של הסרט הוא ביכולתו לחשוף בפנינו את הדיאלקטיקה המורכבת של המושג סחר-מכר, כסימבול למערכות היחסים המשפחתיות-חברתיות-רגשיות בין הדמויות: הבן למעשה קונה בהונו הפרטי את רווחתו הפיזית והנפשית של אביו, שהבירוקרטיה אינה יכולה לספק; האב לעומתו נזכר עם חבריו בסחר-מכר האידיאולוגי שחוו ברוב תמימותם במהלך חייהם. "לא היה 'איזם' שלא אימצנו", הוא נזכר.

אבל רגע גסיסתו של רמי הוא הרגע שבו ניתן להסיר את כל ה"איזמים" האלה ולהתבונן בחיים בגובה העיניים, מבלי להאציל עליהם את הסחר-מכר הרגשי-רעיוני. רגע המוות הוא הרגע שבו החיים מסתכמים כמו שהם. אך לא די בכך מבחינת ארקן, וכאן מגיעה עוצמת הסרט לשיאה, שכן המורכבות האמיתית נובעת מיכולתו של ארקן לסמן את רגע המוות כרגע לידה, רגע שבו חיים רגשיים חדשים ניצבים בפתח אצל כל אחת מן הדמויות.

חבריו של רמי, אשתו לשעבר, גאל ובתה של אחת מחברותיו – כולם מונעים בסרט כבמירוץ שליחים ומתווכים את החזרה הבלתי נמנעת של הבן לאביו. הם אלה שיסירו את המוסרות שנראות תחילה קוטביות כל כך, בין הבן הקפיטליסט, הפורטיני, לאב הסוציאליסט, הפורק כל עול, עד כדי טשטוש. בסופו של דבר יחווה הבן לפחות את אופציית הבגידה בתוך קשר זוגי, והאב מנגד יכיר ביתרונות המסוימים שמאפשר הקפיטליזם לאדם הפרטי.

אם "שיחות מלוכלכות" - סרטו של ארקן מלפני 17 שנים, שביסס את מעמדו מחוץ לארצו - עסק באופן דומה בהתפכחות רעיונית של חבורת אינטלקטואלים צעירים שהתמסרו במהלך השנים לחיי בורגנות משמימים, הרי שבסרט הזה ניכרת התבגרותו של ארקן עצמו בכך שהוא אינו מסתפק בפירוק כשלעצמו אלא מבקש גם נדבך קונסטרוקטיבי לפירוק הזה. מות האב, אולי כמות אידיאולוגיה בפני עצמה, מתפקד כאן כזרז לבנייה של נדבך כזה.

חוכמתו של ארקן היא ביכולתו לאבחן את הסיטואציה הטעונה כמקום שבו כל ההיאחזויות נבקעות לטובת הקשר הרגשי הבסיסי שהודחק, והיא שמאפשרת לסרט הזה – גם אם הוא לוקה פה ושם בפטפטנות מעייפת או סחטנית – לגעת בנו בכאב מזוכך ולסמן בכל זאת, ובאופן אופטימי, את המפגש החמוץ-מתוק בינינו לבין האחר, בינינו לבין עצמנו, רגע אחד לפני שניאלץ לסחוט את המטפחת.