מתחת לאף

הרשימה הזאת, רשימת הדיסקים הכי טובים שלא שמעתם השנה, היא תמיד הליכה על חבל דק. אפשר הרי בקלות להביא מהאינטרנט עשרות שמות עלומים של יוצרים ולהקות שמוכרות לעשרה אנשים בתבל, אולי פחות. לעומת זאת אפשר בקלות לטעון שהרכב הפאנק המדובר Distillers, עם הסולנית ברודי ארמסטרונג שמשגעת את אזורי האינדי האנגלי, היא משהו שמוכר כאן לשלושה עיתונאים, ארבעה עכברי אינטרנט וחמישה מאזינים של "הקצה" (סך הכל 12 איש). לכן הרשימה הזאת היא לא תחרות, אלא משהו אישי שכזה. אפשר גם לקרוא לה רשימת הדיסקים שאני מת להכיר לכם. את רובם ניסיתי כבר לתווך (אמנם באכסניה אחרת) ולא יצא. הנה, אני מנסה שוב.

וכדי לסתור את עצמי מיד על ההתחלה, הנה הודאה בחטא: לפעמים מגיע הנה דיסק שמשום מה לא בא לי להקשיב לו. אני דוחה את זה, ודוחה, ובסוף הוא נעלם מתחת לאבק. לפני שבועיים הלכתי לערב של בת-שבע. האטרקציה אמורה היתה להיות יצירה של הכוריאוגרף השבדי מץ אק. התברר שזו יצירה הומוריסטית, סמיכה, מהסוג שמתאים לחוגי העשרה בתיכון. מה שיצא בסוף האטרקציה של הערב היה ריקוד של שרון אייל, שבקטע השיא שלו נשמע פתאום אחד השירים היפים ששמעתי בזמן האחרון. מין שיר ערש ששרה בחורה בטון לא מתחנף, בליווי פסנתר וכינור מלאכיים אך לא מתקתקים.

מהתוכניה עלה החשד שזו ליסה ג'רמנו, יוצרת אמריקאית שעבדה בניינטיז ב-AD4 ונעלמה. לפחות לי. נזכרתי שעל השולחן מונח הדיסק האחרון לה, וכשחזרתי הביתה הקשבתי לו, ופתאום הבנתי איזה טיפש אני. הבנתי ש-"Lullaby for Liquid Pig" הוא תקליט ממש יפהפה. והשיר "From the Shell" (חפשו אותו בספיישל הרדיופוני המצורף) מוביל אותו בגאון. מעבר לזה שהיא מארחת את ג'וני מאר האגדי מהסמיתס וניל פין האוסטרלי (לשעבר קראודד האוז), מת

אם כבר התחלנו עם זמרות, אני אנסה שוב להגיד ג'ילאן וולש, שהיא אחת היוצרות הכי מרתקות בקאנטרי-פולק האלטרנטיבי. גם התקליט שהיא הוציאה השנה היה יפה במיוחד, גם אם לא גאוני כמו קודמו מ-2001 שנקרא “Time (The revelator)". אני יודע שאני חוזר על הקלישאה הזאת די הרבה, אבל אין ברירה: אחרי שגומרים לחרוש את האוסף של סיימון וגרפונקל, אפשר לעבור לגיליאן וולש ולא קורה כלום. להפך.

לפעמים צריך טיפה מזל. אנני לנוקס, שהיתה פעם כוכבת פופ תקנית, הפכה בשנים האחרונות ליוצרת מעט מרוחקת, שלא לומר משונה, לפחות בקשר שלה עם המדיה. עטיפת הדיסק החדש שלה היתה קצת מבהילה, ומשום מה גם לא יצאו מתוכו סינגלים שזכו להד. באנגליה דווקא קנו את זה, נדמה לי שאצלנו הוא לגמרי נעלם, וחבל. כי בעולם הזמרות בעלות הקולות החזקים, לנוקס היא אופציה הרבה יותר טובה מכל גברת עם סלין.

גם באמריקה צריך הרבה מזל. שלבי לין היתה כבר ממש קרובה לדבר האמיתי. לפני שלוש שנים היא הוציאה את הדיסק השישי שלה, ולפתע גילו אותה המבקרים האמריקאים ואפילו העניקו לה מועמדויות לגראמי. אלא שלין, שנראתה אז כמו שנאיה טוויין איכותית, החליטה שזה הזמן לשנות כיוון, הוציאה דיסק מחורבן ומיד חזרה אל עולם הצללים. השנה היא הגיחה חזרה, מחופשת לנערה עירונית, עם דיסק קצת אלקטרוני, אורבני, פופי, שמשום מה הצליח להביא איזה שילוב מנצח של גרוב נשי הכי מתוק. זה עזר לה קצת בניו יורק והרבה אצלי. אבל האמת היא ששלבי לין היא עדיין שם שלא רק אתם לא מכירים, כמעט אף אחד לא מכיר, וחבל.

לפני שנעבור מבנות לבנים, הנה משהו שבא ממש מרחוק. ודאי שמעתם על האלקטרו, שזה בעצם רטרו לאייטיז אבל עם פרצוף חדשני. להקות אלקטרו יש בברלין, ברוקלין, וכל עיר שמכבדת את עצמה. וכמו שבתל אביב יש להקות כאלה, כך מסתבר שגם במקסיקו יש סצינה שכזאת, שאפילו דאגה להנציח את עצמה על דיסק שנשלח לעולם בתקווה להביא אורחים לגוואדאלאחרה. האם זה הצליח להם? מבחינת המוזיקה כן. מהבחינות האחרות, קשה לדעת.

ואחד אתני. טרי הול, שהיה פעם הסולן הסקסי של הספשלז ואחר כך של Fun Boy Three, כבר לא ילד. השנה הוא הוציא את הפרויקט הזה, שכולו ערבוב מוזיקות מכל העולם, כולל קטעים בערבית ובעברית במבטא משונה. גם דיימון אלברן בעסק הזה, שהוא הרבה יותר סקסי ממה שנדמה.

האמת היא שזה הדיסק הכי עקשן בעמוד הזה. דמיין רייס האירי הוציא את אלבום הבכורה שלו לפני שנה וחצי, הוא הצליח מאוד במולדתו, אבל המעבר לבריטניה ואחר כך לארצות הברית היה מאוד איטי וסיזיפי. רייס גם התעקש שהדיסק יופץ בכל מקום בעולם באותה עטיפה, שנראית קצת כמו ספרון ילדים, מה שדרש השקעה כספית גבוהה. בסופו של דבר הוא זכה באיזה פרס אינדי חשוב באמריקה ובהצלחה מסוימת באנגליה, וכל חודש שעובר הוא הופך לשם יותר מוכר, בטח בחוגי המוזיקה. רק לארץ שום דבר מזה לא זלג. אולי כחלק מהמצב החדש שבו נמכרים הרבה פחות דיסקים, ולכן קטנה מאוד גם כמות הכותרים שבכלל מגיעים לכאן.

דמיין רייס הוא כנראה אחד היוצרים המרתקים והמפתיעים שהתגלו בשנתיים האחרונות במערב. הוא יושב על המשבצת שבין בוב דילן, ניק דריק ודייויד גריי. והוא יושב שם טוב. הנה ניסיתי שוב (ואם תתאמצו להקשיב לספיישל הרדיו, לבטח תיפלו מתישהו על "אסקימו", השיר הסוגר את הדיסק, יצירה של 16 דקות שממש לא כדאי לכם להחמיץ).

רופוס וויינרייט הוא קנדי, דור שני של זמרים. אבא שלו נקרא לודון וויינרייט השלישי, ולאמא שלו היה הרכב פולק עם האחיות שלה. רופוס הזה הוא הומו מוכשר וגאה, מה שכמובן מיד מוסיף לו כמה וכמה נקודות אצלי. אבל לא ממש עוזר לו באמריקה. הקיץ הוא הוציא שם את הדיסק השלישי שלו, שגם הוא כמו קודמיו מערב את אלטון ג'ון, מרק אלמונד ורנדי ניומן לעיסה סמיכה ומעניינת. יש לו קול חזק, שמזכיר טיפה את אביב גפן, ואחלה גישה. מבקרים ומוזיקאים אוהבים אותו. קהל ענק עדיין לא נמצא לו, אבל להערכתי בסוף יימצא. תזכרו שאמרתי לכם.

אם כבר הזכרנו את אלמונד, הרי שהאיש המשונה הזה לא מפסיק להקליט. בשנה שעברה יצא דיסק האיחוד שלו עם דייב בול בתור הצמד סופט סל שלא ממש הצליח מסחרית, אלמונד חזר לשוליים האהובים עליו ולפרויקטים מקושקשים. האחרון שבהם הוא זה. דיסק שכולו שירים רוסיים, חלקם מתורגמים לאנגלית, חלקם מושרים בשפת המקור במבטא משונה. אלמונד הוא עניין של טעם. או שאתה הרוס עליו או שאתה לא מסוגל לשמוע אותו ליותר משתי שניות. דווקא לישראלים שחשופים לתרבות רוסית בווריאציות שונות ומשונות התקליט הזה יכול להתאים. בחוץ לארץ איש, אבל ממש איש, לא חפץ בו.

ריאן אדמס הוא כבר הרבה זמן השם החם ביותר בבורסת ההימורים. בכל רגע הוא אמור להפוך ליורש של ברוס ספרינגסטין ובוב דילן ביחד. אלא שאדמס הוא מורד, שלא אוהב את הנתיבים הסלולים. הוא מסביר כל הזמן שיש לו מלא תקליטים מוכנים בדרך. באחד השלבים הוא הודיע שיוציא את גירסת הכיסוי שלו לכל האלבום הראשון של הסטרוקס.

בכל מקרה, בחברת התקליטים יושבים לו על הראש, והשנה הוא הוציא את "Rock n Roll", שהוא בעצם אלבומו השלישי המסודר. ריאן, שהוא רוקר עם נטייה לקאנטרי אלטרנטיבי, הביא אותה בתקליט די בינוני, והיה נדמה שהוא מתייבש קצת. רק שמיד אחרי הדיסק הרשמי הוא הוציא שני דיסקים נוספים, "Love is Hell" חלק ראשון ושני. ושם, בחזית הלא רשמית, הוא הביא אותה ב-15 שירים הכי עצובים ונוגעים, שמיד מזכירים למה הוא הפך כזה אהוב. למה הוא היה צריך להוציא גם את התקליט הרגיל שלו? לא מבין. בכל מקרה, את שני החדשים, שנחשבים אי.פיז, בכלל עוד לא מביאים לארץ. צריך חברים או אינטרנט.

ועכשיו להקה מקנטאקי. הרכב ממש חזק שמנגן רוק, בלוז שמזכיר קצת את האחים אולמן, אבל בגירסת הזמן הזה. לסולן שמוביל הכל קוראים ג'ים ג'יימס, והוא ממש כלי. תקליט הבכורה שלהם,The Tennessee Fire , היה יצירת מופת, אבל רק השנה, עם תקליטם השלישי, הם סוף-סוף קיבלו חשיפה גדולה באמריקה ובאנגליה. עוד לא מהסוג שהופך את הדיסק לרב מכר, אבל לפחות מהסוג שגורם לכך שאפילו בישראל יש אותו בחנויות. מסוג הדיסקים שמתאים נורא לטעם הישראלי, אם רק תתנו לו צ'אנס.

ועוד פעם קלם סנייד, להקתו של אף ברזילי, שנולד בקיבוץ לא רחוק מחיפה וגדל בניו ג'רזי והפך לאחד מיוצרי הקאנטרי האלטרנטיבי הטובים ביותר בארצות הברית. מה לא עשיתי כדי לקדם את להקתו המצוינת? אפילו הכנסתי את השיר הכי יפה שלהם, "Your Favorite Music ", ל"יוסי וג'אגר". נו, וזה עזר?

השנה יצא התקליט החדש שלהם, שכולו מפויס, כתגובה טבעית לכך שברזילי הפך לאב גאה. "Soft Spot “ הוא באמת אחד התקליטים שהכי מצדיקים את הרשימה הזאת. דיסק מדהים ביופיו שלא שמעתם השנה. וגם כאן הקלישאה על סיימון וגרפונקל מתאימה. קלם סנייד הם המשך מצוין לצמד הבכיינים.

זהו, אין מקום יותר. אז רק נזכיר את The Shins ואלבומם המעולה "Shutes Too Narrow" שעליו כתבתי לפני כמה שבועות, ונקנח עם הדיסק הזה של הטווילייט סינגרז, הרכבו של גרג דולי שהיה בעבר סולן הלהקה האהובה אפגאן וויגז. הדיסק הזה יצא לפני כמה חודשים, אבל רק עכשיו מגיע לארץ באופן רשמי. מה שאומר שאזכורו הוא סוף אופטימי. כמעט וחמק מידכם הדיסק המוצלח הזה, והנה הוא ניצל. וגם אנחנו. פחות או יותר.