תנו דום
אני ונעם עומדים דום בספירות צהריים. תחום במתכת, השטח שחיינו הצטמצמו אליו: תאים, מקלחת, חדר אוכל, מגרש מסדרים. אפילו השמים נשקפים מבעד מעטה גדר ותייל. מעל התייל נמצא אחד ממגדלי השמירה הקודרים. למעלה ממנו אפשר לראות את אחת מפסגות רכס הכרמל, זו שכאן בכלא קוראים לה "הר החופש".
"שמרי, תעיף ת'מבטים שלך לחזית", צועקת המפקדת, "פלוגה ג', מספיק לזוז. תנו דום למ"פ!". "פלוגה נוח פלוגה דום למ"פ!", צועק האסיר התורן. ספירות צהריים. אחריהן ארוחת הצהריים ואחריה אנחנו חוזרים לתא. את מתן, אדם וחגי לא ראינו מאז היום שבו הגענו לכלא. הם בפלוגה אחרת. נראה אותם רק בעוד כמה ימים, כשדובי הסניגור יגיע לכלא לערוך איתנו שיחה. אנחנו שוקלים לערער. נראה מה יוחלט בשיחה.
בינתיים לא לוקחים אותי ואת נעם לעבוד. לא בתיקון מיטות ולא בשטיפת כלים. בינתיים אנחנו סתם קוראים רוב היום. נעם את "מלכוד 22", ואני את הכרך הראשון של "יוליסס" ואת הכרך השני של "שיר של אש וקרח". אני קורא ב"יוליסס" עד הערב, עד ספירות הערב, שאחריהן ארוחת הערב, שאחריה שיחת הטלפון היומית. שלוש דקות על השעון.
שוב כלא 6. חזרנו. שבוע עבר. 51 נשארו. "תחשוב ככה", מעודד נעם, "נשארו רק 98 אחוז מהתקופה כולה, ובניגוד לתקופת המעצר הפתוח, ההורים לא יכולים להציק לנו בפלאפון".
מעטים
וייטנאם, אלג'יר, דרום-אפריקה, לבנון השוואות שאני אוהב לערוך. בכל אלה היו שישבו בכלא כיוון שסירבו לעשות את מה שחשו שאינו מוסרי. בכל אלה היו סרבני המצפון המוצהרים יחידים ומעטים. הם שכבו על הגדר, אבל היו רק מרכז (ויש שיגידו שולי) של תנועה רחבה של התנגדות. מחאתם היתה אפקטיבית בגלל המחיר האישי ששילמו, אבל גם כיוון שהפכו לסמל במאבק הגדול יותר.
עם שוך הכותרות ותחילת תשלום המחיר, משמח אותי לזכור שבחצי השנה הקרובה צפויים להיכנס לכלא שישה סרבני כיבוש, שתיים מתוכם בנות. אני מעריץ אותם. בניגוד אלינו, הם נכנסים לסיפור הזה בידיעה כמה גבוה המחיר. הם גיבורים על אמת.
אבל גם עם ששת המופלאים, גם עם 400 החתומים על מכתב השמיניסטים, אפילו עם 550 סרבני המילואים, עם סרבני "יש גבול", עם המטכ"ליסטים והטייסים גם עם אלה אנחנו עדיין נופלים תחת ההגדרה "יחידים ומעטים". מה שצריך כדי לסיים עם הכיבוש הוא תנועת מחאה רחבה, קונצנזואלית. מאות אלפים בכיכרות ("שלום עכשיו"), הורים שכולים והורים לחיילים שמשרתים בשטחים בצמתים ("ארבע אימהות"). זה מה שצריך.
ואם בגלל המחיר שאני משלם מגיעה לי דקה של הקשבה, משוללת ציניות, זה מה שיש לי לומר: בואו איתי נקום וניאבק. בואו נצעק שחייבים להחליף את שרון ואת הממשלה הזו, בואו נשכנע אחרים בכך. כל אחד מאיתנו יכול לקחת אחריות מלאה על המצב, על חייהם של עשרה מיליון אנשים שחיים כאן.
ולו רק אדם אחד ישמע ויסכים להאמין בעצמו, לו רק אדם אחד יקום מהכורסה ויפעל אדע שהצלחתי. לקחתי חלק במשימה הגדולה של החברה הישראלית מאז שקמה לצאת מהשטחים ולהתחיל לחיות.
המשך יבוא
ועוד לא אמרתי הכל ועוד יש לי מה לומר. לספר על הצבא שנכנע השבוע לפתע ונתן ליני בן-ארצי ועדת מצפון, ואולי ישחרר סוף-סוף את הפציפיסט האהוב הזה; לספר על הוועדה שחמשתנו נוזמן אליה בעוד שבוע, ואולי תחליט להעביר אותנו לכלא אזרחי להמשך ריצוי העונש (מה שיהפוך את כל בדיחות ה"אל תפיל את הסבון" למצחיקות פחות). החיים שלי יימשכו, אבל מעכשיו זה סיפור אחר, שיסופר בקצב אחר.