שימי על עצמך משהו

לפני 11 שנה ביים רוג'ר מיטשל לטלוויזיה הבריטית את המיני-סדרה המופלאה "בודהה מהפרברים", שאת התסריט שלה כתב חניף קוריישי, על פי רומן שלו באותו שם. בהמשך ביים מיטשל כל מיני סרטים, כשהשוס המסחרי הגדול שלו היה "נוטינג היל", ואילו קוריישי המשיך להיות קוריישי. בניגוד לחלק גדול מיצירותיו של קוריישי – אם זה ברומנים, במחזות או בתסריטים שלו – בתסריט של "אמא" אין שום נגיעה לבעיות של גזע, הגירה, מעמד ונטיות מיניות. כל הדמויות ב"אמא" הן לבנות (אם זכרוני אינו מטעני, אין שם אפילו הודי או פקיסטני אחד לרפואה), כולן הטרוסקסואליות ובורגניות, בנות המעמד הבינוני. אפילו דארן השיפוצניק הוא לא בן מעמד הפועלים, כפי שניתן לנחש מכך שלמד באוניברסיטה. גם מרד של צעירים זועמים ומאוכזבים – הנושא המרכזי בהרבה מיצירותיו המוקדמות, אלה שקיבעו את מעמדו – אין כאן.

הגיבורה ב"אמא" היא אשה בריטית קשישה (לשחקנית אן ריד, שעד כה שיחקה כמעט רק בתיאטרון ובטלוויזיה, ימלאו השנה 69), שמתגוררת מחוץ ללונדון עם בעלה. הסרט מתחיל כשהשניים עושים את דרכם לעיר הגדולה, לבקר את שני ילדיהם המבוגרים ומשפחותיהם – הבן היאפי (סטיבן מקינטוש, שמתקרב כבר לגיל ארבעים, ועצוב לראות איך הוא השתנה מאז "בודהה מהפרברים", "לונדון הורגת אותי" ואפילו “Different for Girls” הלא כל כך ישן) והבת הגרושה המרירה שמגדלת את בנה לבדה. ההלם הראשון שהאמא צריכה לספוג בהגיעה ללונדון הוא הגילוי שבנה הוא יאפי קר ומחושב, שהמטפלת מגדלת את ילדיו ולא הוא ואשתו, שיחסיו עם אשתו מעורערים (בין היתר כי הוא מתאמץ להסתיר ממנה את הקשיים הכלכליים שנקלע אליהם), ושבתה אומללה ומתוסכלת ומאוהבת בשיפוצניק הנשוי. ההלם השני שהיא צריכה להתמודד איתו הוא המוות הפתאומי של בעלה, בלונדון, מיד אחרי הארוחה המשפחתית הראשונה שלהם מזה שנים. אחרי מות בעלה היא מרגישה שהיא לא יכולה לחזור לבדה לביתם ומחליטה להישאר, בינתיים, בלונדון, אצל הילדים. ההחלטה שלה, כך נראה, מציקה להם הרבה יותר מהעובדה שאביהם מת. העובדה שהאם לא רצויה בבתיהם של ילדיה היא כמובן ההלם השלישי.

כפי שוודאי כבר שמעתם, יש ב"אמא" כמה סצינות קשות לצפייה. הן קשות לאו דווקא בגלל הסיבות הרגילות, אלא כי הן מראות לך – באופן חד וחלק, ישר לפרצוף, מבלי להסתיר דבר – את מה שאתה מתאמץ כל חייך להדחיק: שלאמא שלך יש צרכים מיניים. גם אם היא עברה את גיל שישים. כשעושים לזה רציונליזציה, זה כמובן דבר ברור מאליו – אבל זה לא דבר שאתה רוצה להיות מודע אליו, זה לא דבר שאתה רוצה לחשוב עליו וזה לא דבר שאתה מעוניין שיזכירו לך. הסיטואציה ב"אמא" נעשית מסובכת הרבה יותר, מבחינה עלילתית ומוסרית ובעיקר מבחינה פסיכולוגית, כשהאמא מחליטה לממש את הצרכים המיניים שלה עם החבר של הבת שלה. ייאמר לזכות עיצוב הדמות של האם, וגם לזכות המשחק של ריד, שלא מדובר כאן בכלל באמא מהסוג שהיית מצפה שתגנוב את החבר של הבת שלה. אין בה שום דבר פרובוקטיבי או מתגרה – היא באמת ישישה בודדה ועצובה, שמתקשה להתאושש מכל הטראומות שחוותה לאחרונה, וכמו נסחפת לרומן האסור הזה. זה קורה לה גם כי היא מרגישה שאין לה יותר מה להפסיד, ובעיקר כי זה הדבר היחיד בעולם שיגרום לה להרגיש יותר טוב. וכשיש רק דבר אחד בעולם שיכול לגרום לך להרגיש טוב - אתה עושה אותו. בלי לחשוב על התוצאות של המעשים שלך.

הסרט נוגע גם בתפישה העצמית שלנו, ובעובדה שבהרבה מובנים היא לא משתנה עם השנים. כשהאמא מתאלמנת מבעלה, מנסה בתה לשדך לה גבר מבוגר שלומד בקורס לכתיבה יוצרת שהיא מעבירה. הגבר המבוגר מיד נדלק עליה, אבל היא נגעלת ממנו, וזאת על אף שמבחינת גילו והמראה החיצוני שלו הוא לא שונה באופן מהותי מבעלה המנוח. מה שהזכיר לי משהו שמישהו מבוגר ועתיר ניסיון אמר לי פעם: כשאתה מתבגר, התפישה העצמית שלך לא משתנה – גם אם אתה קשיש, אתה עדיין מרגיש צעיר בפנים – לכן אתה יכול להימשך לאשתך הקשישה, שהכרת כשהיתה צעירה והזדקנה ביחד איתך, אבל אין שום סיכוי שתימשך לקשישה אחרת. גם אם זה לא נכון באופן גורף, יש להניח שיש בזה גרעין לא מבוטל של אמת. זאת עוד מחשבה עצובה שהיינו מעדיפים להדחיק, וזה בדיוק מה ש"אמא" לא ייתן לנו לעשות.

על אף ש"אמא" מעלה שאלות מעניינות וחשובות, כסרט הוא לגמרי לא מספק. רוב הזמן הוא אפילו משעמם. מלבד האם עצמה, מרבית הדמויות סובלות מחד-ממדיות מציקה. וכשכבר נעשה ניסיון להעניק להן איזשהו עומק, זה נראה פתטי ומאולץ – כמו למשל ברגעי ההתבכיינות ההיסטריים של הבת (שאי אפשר לחוש שום אמפתיה כלפיה, בין היתר כי היא כל כך מזכירה את ג'ניס, אחות של טוני סופרנו) ובסצינת ההתפרצות האלימה של השיפוצניק. ההרגשה היא שלא רק אנחנו לא אוהבים את הדמויות ב"אמא", אלא שגם מיטשל וקוריישי לא ממש מסמפטים אותן. וזה לא קשור לזה שיש להם ביקורת על הדמויות והבחירות שהן עושות, זה קשור לזה שהם מביטים בהן במעין בוז משונה ומרוחק, שבהכרח משאיר את הצופה קר ואדיש.