אלו הם פני הדברים

בשישי האחרון כינסה מיכל זוארץ פאנל הזוי ומעורער להסתופף תחת אוהלה של "שישי עם מיכל". היו שם הח"כ לשעבר ממרצ אילן גילאון, שלפני כשנה התראיין ל"מעריב" לכתבה שכותרתה "ח"כ מובטל", והנה בחלוף הזמן והוא מלא עזוז ואופטימיות, מקדם אצל זוארץ מסעדה על טהרת הציונות בבעלות משפחתו, "בית העם" שמה. ויוסי גרבר בחולצת כפתורים אדומה פתוחה, מתחתיה טי שחורה שהצניעה כרס של מבוכה, אשר ככל שתכפו הדקות התכווץ במושבו ונראה כמי שזקוק למשאף ונטולין או לתרופה לשיכוך דיכאון מתהווה. והשחקן סלים דאו, מנומס, מבולבל ושתקן מאוד, גם הוא, חנוט במושבו – הבעה של תימהון דק משוחה על פניו לאורך כל הערב. ושמעון בוסקילה, שאמנם תפס מקום על אחת הספות, אבל לא פצה פיו במשך התוכנית - להוציא הפעם בה עלה לתת בראש ב"הייתי בגן עדן" - שאפילו הוא לא הצליח להסיר מעל פניה של מיכל את אותו מבע פלסטיק סינתטי וליישר ולו במקצת את החיוך הגס, רחב השיניים שלה, אותו היא פורשת לרוחב פרצופה כמו דיילת תמרוקים שמצויה בסכנת פיטורים מתמדת. "תנו לו כפיים", היא צהלה למראה בוסקילה היורד מדוכדך מהבמה. ומיטל דוהן, בסוודר פסים כתום, שהיתה מאופרת נורא וניסתה להשליך מעט שארם על הקהל, אבל נתפסה במצלמות הערוץ הראשון כמו סוזי סופרייז על סוללות "ורטה" ריקות. ואביטל דיקר, שתפקדה על תקן ענת גידרון מהתוכנית בשבוע שעבר, כלומר עציץ, כפי שהיטיב להגדיר רוגל אלפר, ואולי בעצם גבעול, אם לתאר נאמנה את עלוותה הדקיקה ואת חיוך ה"אני קרובה להתקף קלסטרופוביה, ממש, אבל ממש מכוער" שפיזרה בעצבנות נואשת.

וזה עוד כלום לעומת כוכבת הערב עצמו והסיבה משומה התכנסו באולפן כל הנוכחים והופרעו טכנאי רשות השידור מהפסקת הארל-גריי הנצחית שלהם, קבלו אותה: מיכל זוארץ! זוארץ, בעולם הגבבה של הניסיון של ערוץ 1 לעשות "בידור", בתוך הערב רב של ריחות המנטה והעו"ד נחום לנגנטל מארח ולייזי גורדון מפרשן כדורסל בעברית מאונגלזת של בית מרזח, אינה עוף כה מוזר ונדיר. למעשה, על הציר האקלקטי, הלא מחובר לעצמו ולשום דבר של הטלוויזיה שעושים בכספי משלם המיסים בערוץ הממלכתי, תוכניתה של זוארץ נדמית עוד ברווז צהוב ששוחה להנאתו באמבטיה, משוכנע שאם רק היה מוצא מצפן תקין היה מגלה בסופו של השיט את חופיה של אמריקה. איך אומר המוטו של רוממה – "הערוץ הראשון, לכולם, בגובה העיניים ועם כל הלב". כולל חברי מרכז ליכוד שחנו בדאבל פארקינג בחניית נכים.

הערוץ הראשון, שנראה כמתאבד ששב ומנסה לשים קץ לחייו ובכל פעם מתעורר לתוך גיהנום של צינוריות הנשמה ומכונות החייאה, מתעניין אצל הצוות הרפואי אם זהו גן עדן, מקיים תוכניות כמו "שישי עם מיכל" ממניעים שאפילו אין טעם להתחיל לנסות להתעניין בהיגיון שמאחוריהם. "שישי עם מיכל" משובצת בלוח המשדרים שלכם ביום שישי בערב מאותה סיבה בה פחי הזבל העירוניים הם ירוקים, הציפור הקנרית אוהבת לשלשל במעופה ו"יונדאי אקסנט" מאבדת מערכה בתלילות מהרגע בו היא עולה על הכביש. אל תנסו להכניס סדר בעולם שלכם, זה עלול להביא אתכם לאובדן שליטה.

קחו, למשל, את לילך מורגן, שצנחה לה לפתע לתוך היקום של "שישי עם מיכל", מעוטרת בתואר "ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה", ושלפה סרטון המתעד את הקמת המושב "צוקית" והציגה סלסלת גמבות צבעוניות והכריחה את אביטל דיקר לטעום עגבניות מנומרות (אחת מהן השליך יוסי גרבר מעליו, מציץ לבדוק שהמצלמה אינה משגיחה) ודיברה בשבחה של ההתיישבות בערבה התיכונה ולא נתנה כל הסבר לשם משפחתה ונהנתה מאוד כשבאורח פלא עלתה לבמה להקת מחוללים מהמופע "קסם על הגורן" בבגדי נוטרים בתפירה רומנית ופצחה במחרוזת שירי "אדמה, אדמתי" והסתלקה מעליה באותה מהירות בה הגיעה, מותירה אחריה שובל של תדהמה ואת השאלה: האם אחד הסולנים שלה הוא טל שגב או סתם אחד שדומה, והאם דרבוקיסט הלהקה הוא אושיק לוי, או שוב, סתם אחד שדומה. מכל מקום, הם פיזזו החוצה מקץ שלוש דקות, בצעד אשכנזי כנוע.

וסצינה מופרעת זאת היתה בוודאי נמשכת עידן ועידנים, מתניעה עצמה כמו לולאה אינסופית של חידות היגיון לא פתורות, אלמלא הגיעה שעתו של שיא הטירוף להישבר על ידי פסגה פרועה ומפוזרת ממנו, בה נדרשו כולם להתיישב לשולחן ולאכול כריכים ממטבחו של אילן גילאון, שענו לשמות המוזרים "שאנביץ גולדה" ו"טוסט ברל", ולהיבחן במבדק טעימה אותו ציוותה מיכל על הנוכחים, לנגוס בכריך ולנחש איזו דמות מדברי ימי הציונות מזכיר הסנדביץ' בטעמו, ועל כך השיב סלים דאו: "כולם נראים לי אותו הדבר". ולכשהסתלקו שתי בנותיו של גילאון, שמלצרו לנוכחים לבושות במדי השומר הצעיר, עלתה עינת שרוף ("ידיים למעלה, כולם!", פקדה על הג'ובניקים מחיל האוויר בקהל) לשיר, כאילו כלום, משירי רוני וייס, והפליאה ב"יא משלטי" והתמיהה בשביעות רצון עצמית מגוחכת וקיבלה נשיקה ממיכל, שחשפה שקע טבור לבן ומושקע כשהתרוממה להריע לה, ואז בדיוק צלצל הטלפון וקול עמום אמר לי במבטא גרמני כי הפלישה לבלגיה תיפתח מחר עם שחר, והדביק לי את שם הקוד המוזר "טוכמן". ברקע יוסי גרבר בהה בפונדו הגבינה של גילאון, שענה לשם הסתום "קומזיץ", בהבעת פליאה גדולה משל עצמו והשתומם איך נקלע לאולפן הזה, לרגע הזה בזמן.

וזהו. אין טעם להכביר מילים מעבר לכך. אלו הם פני הדברים. זו מיכל וזו תוכניתה. שינוי אינו אפשרי. אלוהים קוצב לכל אדם את זמנו והוא מבזבז אותו כפי ראות עיניו. עשו כרצונכם.