"השואה לא היתה", אומר שלט חוצות ענק ליד רחוב ראשי בגרמניה. אם השגריר צבי מזאל היה עובר שם, הוא בטח היה מנסה לנתק את פנסי הרחוב, או לרסס את השלט בספריי שחור, או איזשהו אקט ג'ינג'י מהסוג הזה. מה שבטוח, הוא לא היה טורח לקרוא את האותיות הקטנות שמזהירות: "היום הרבה אנשים חושבים ככה, עוד 20 שנה יותר אנשים יחשבו ככה", ולא היה מבין שמדובר באקט פובליציסטי הפוך-על-הפוך של לאה רוש, שבכלל חושבת שהנכדים הגרמנים צריכים לשאת באשמת סביהם.
מדיניות יחסי הציבור החרדתית של ישראל לא יכולה לסבול קריאה באותיות הקטנות. היא סובלת רק סיסמאות, קלישאות חותכות וחד משמעיות: או שאתה מת עלינו, או שאתה אנטישמי, ולא משנה אם אתה אמן, פוליטיקאי או חקלאי. את המורכבויות ודרכי הביניים אפשר לזרוק לפח.
השלט של לאה רוש הוא אחת מיצירות האמנות שמופיעות ב"האמנות משחררת", סרט תיעודי של סולו אביטל ואדם הורוביץ, ששודר אתמול וישודר גם היום בערוץ 8, על אמנים גרמנים וישראלים שחיים ועובדים בברלין העכשווית.
נראה שבשנים האחרונות מאיישת ברלין את נישת המקום הקולי ביותר עלי אדמות. השמועות מספרות שאם אתה צעיר, יוצר וסקרן, ברלין היא ה-מקום להיות בו. ההייפ הזה גורם לנו לפעמים לשכוח, בצדק או לא, שברלין היא גם הבירה של גרמניה, הארץ של הגרמנים, האנשים האלה שהיטלר היה פעם המנהיג שלהם. "האמנות משחררת" לא מתחמק מהידיעה הזו ושואל שאלות על יחסם של בני הדור השני והשלישי בגרמניה להיסטוריה, על מהות המשיכה של הישראלים לברלין ועל האפשרות או חוסר האפשרות של שני הצדדים לתקשר. כל זה לא נעשה מתוך כבדות ממלכתית אלא כיצירת אמנות בפני עצמה, כקולאז' אקלקטי של דוברים, יצירות ונופי עיר, מלווים במוזיקה משובחת שכתבו הורוביץ ואביטל. יותר מסרט זהו טרק, או קליפ, שסובב סביב נושאים שמבחינת המיינסטרים הישראלי נחשבים עדיין לטאבו מוחלט.
"האמנות משחררת" הוא לא סרט קיצוני או בוטה מדי, ובכל זאת אני בטוחה שיש בארץ כמה אנשים שהיו ששים להתקומם נגדו ולכעוס על כמה מההתבטאויות והתמונות שמופיעות בו. הם אפילו לא צריכים לפתוח את הטלוויזיה בשביל זה - מספיק לשמוע ממקור שני או שלישי. מישהו עשוי לצעוק שבסרט יש בחורה גרמניה שמתעקשת על זכותה לצייר צלב קרס, וגרמני אחר שחושב שהגרמנים צריכים לשכוח את העבר, ומשם קצרה הדרך למהומה. כך, ממש כמו בשרשרת ההצהרות ההיסטרית של היממה האחרונה, במהלכה כל מי שיש לו איזו יד או רגל בפוליטיקה טרח להביע את תמיכתו הנלהבת במעשה הוונדליזם של שגריר ישראל בשבדיה. האם חבר הכנסת גלעד ארדן, שקרא ל"שלגיה והשיגעון של האמת" "מיצג נאצי", בכלל ראה אותו? האם שרנסקי, ברק, שרון וסילבן שלום טרחו להתפלפל על המשמעויות והמסר שעומדים מאחורי היצירה, על סך כל מרכיביה, לפני שגזרו את הדין? מה פתאום?! אתם השתגעתם? מאיפה יש להם זמן לשטויות האלה? אנחנו פה במלחמת קיום, לא בבית זונות. קודם יורים, אחר כך חושבים.
מאחורי התנהגותו של השגריר ופמליית תומכיו מסתתרות כמה תפישות אנכרוניסטיות, שנראות לי גם ילדותיות למדי. ראשית - כל ילד יודע שאמנות היא לא החיים, שייצוג איננו הדבר עצמו, שסביר להניח שתמונה של מחבלת לא עומדת לפוצץ את עצמה ושמה שאסור בחיים יכול להיות לגיטימי באמנות. ושנית - אם אתה מכבה את האור על משהו, זה בדרך כלל לא גורם לו להיעלם. האם את ההשראה קיבל מהשירות הצבאי או מבית הילדים? קשה להכריע. אבל מה שבטוח הוא שכיבוי האורות הזה אינו מהלך חד פעמי. אין מדובר במעשה שובבות ג'ינג'י, אלא בטקטיקה המרכזית של מדיניות החוץ של ישראל: מישהו אמר עליך משהו רע? מישהו הציע ביקורת? זווית ראיה אחרת? תכבה עליו את האור, תקרא לו נאצי, תטמון את הראש בחול, תחסום את שידורי הערוץ, זה כבר יגרום לו להיעלם.
אז זהו, שלא. בדיוק להפך. המעשה של מזאל והתמיכה הסחבקית בו רק מוציאות לישראל שם רע, וכמובן שמביאות לאמן דרור פיילר פרסום עולמי שלא היתה לו שם דרך אחרת לזכות בו. מדיניות השתקת הפיות, שלא מסוגלת להתעלות מעל מוסרנות פשטנית ומסרבת בכל תוקף להכיר ב"אחר" (ואין זה משנה אם הוא טוב או רע) ובמורכבותו - חוזרת אלינו כמו בומרנג. כשאנחנו מתנהגים ככה, גם אנחנו נראים, בעיניו של האחר, כמו קריקטורות מטופשות, שטוחות, חסרות מורכבות, שצריך להגיד להן "לא!".
קיצוניות שטחית מעודדת קיצונית שטחית בצד השני. אם מזאל וחבריו היו מוצאים דרכים קצת יותר אינטליגנטיות להביע את דעותיהם, אולי היינו יכולים לדבר, להכיר. הסרט "האמנות משחררת" הוא דוגמה טובה לאפשרות כזו, כי הוא מציע שיח בלתי מתלהם שפורש מגוון של דעות, שלא תמיד מתיישבות אחת עם השנייה, אבל גם לא מכבות זו על זו את האור.
הבורות משחררת
18.1.2004 / 11:26