וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בעיקר נעליים, נעלי התעמלות

19.1.2004 / 10:05

מי שמתעלם מהשירה של דליה פלח מסתבך עם יערה שחורי

שש שנים חלפו מאז ראה אור ספרה הראשון של דליה פלח. היות וספרה החדש יצא בחודש האחרון של 2003, מדובר כמעט בשבע שנים. ברמה הלאומית, כמה מגוחך לנסח זאת כך, אלה היו שבע שנים רעות. הניסוח מגוחך מעצם מדיניות ההפרדה שנוקטים במחוזותינו בין "הרמה האישית" ו"הרמה הלאומית". נדמה כאילו מדובר בשני מפלסים תחומים שמדלגים ביניהם בחופזה. אני מוכנה להמר על כך שפלח לא עונה לשאלה מה שלומה בניסוח העייף "בהתחשב במצב...". אבל בכל זאת שירתה מתחשבת במצב, ומן הראוי שהמצב יתחשב בשירתה.

וגם כאן כדאי להסתייג לרגע. היומיום (או המצב, אם תרצו) אולי אינו ערוך להתחשב בשירה. יותר מכך, קשה לומר איזו "התחשבות" מחייבת השירה של פלח. הרי לא בהתחשבות עסקינן, אלא בהקשבה. וזה הפרדוקס: מבלי לשמוע אותה אומרת דבר מה, ובמשך יותר מרגע אחד, קשה לחוש עד כמה היא חסרה בתוך הדיבור ובתוך השירה שנכתבת בעברית. פלח כותבת שירה חשובה. שירה צלולה, נוקבת, ללא פאתוס. אי הקשבה לדליה פלח היא בבחינת החמצה וגסות רוח.

קחו למשל את השורות שפותחות את השיר הראשון בספרה החדש "2003" (עם עובד): "ברגעים כאלה, עלי להיאחז/ בדברים שאהבתי./ לא. לא שאהבתי. זה משהו אחר./בעיקר נעליים, נעלי ההתעמלות,/ איך הלכתי עליהן על הכביש המקורצף/ שהמכוניות זחלו לאורכו/ באורות צהובים מהבהבים כמו כוח צנחנים/ בזמן מהפכה-". אני עוצרת את עצמי שלא להביא את השיר במלואו. אבל אפילו בכמה שורות בודדות אצור יופי ודיוק שמאפיינים את פלח. האמירה – "ברגעים כאלה" (אילו רגעים?) "עלי להיאחז בדברים שאהבתי" - אמנם כובשת בפשטותה, ובכל זאת כמעט בנאלית. אבל פלח חוסמת את הבנאליות ומתקנת: "זה משהו אחר".

בניסוחו של אותו "משהו אחר", הרי קשה לקרוא לכך אהבה, היא עוסקת לאורך השיר. ההיאחזות, מסתבר, היא הגם היאחזות קונקרטית מאוד, בנעלי התעמלות (אולי באחיזת הכביש שלהן). אבל זה לא סתם כביש, אלא "מקורצף", ללא שכבת מגן, כמעט מטאפורי, אבל שייך מאוד לדיבור הטבעי. ואל ההיזכרות הזו, דרך הרגליים בהליכה על כביש ובמכוניות הזוחלות, חודר דימוי אחר, מטריד, כוח צנחנים בזמן מהפכה. הדברים שאהבה, אך לא בדיוק, מתבררים כמכילים גם הם תחושה של חוסר ביטחון, של איום.

הנעליים, יש לומר, הן דימוי אהוב ומוכר אצל פלח. כבר בספרה הראשון, "דודי השופט המחוזי דורבן", הן נכחו כאובייקט שמעורר היזכרות. כך נפתח בו המחזור הנפלא גננו?ת וגנבו?ת "בוא, זיכרון, היקלע במקלעת נעלי האביב ההודיות,/ האביב של פריז, המקלעת החומה על הנעל שמתחלקת-/עולה - נעלתי אותה מחוץ לבנין שלו - אל הקומה האחרונה/". ב"2003" הנעליים מהלכות בעוד שני שירים לפחות, לצד פרטי אופנה נוספים. נדמה לרגע שמדובר כמעט בתפנוקים, אבל האביב ההודי בפריז והכביש המקורצף הישראלי הם שניהם בבחינת קואורדינטות במפה שמשרטטת פלח. זו אמנם מפה אסוציאטיבית, אך לעולם לא מתייפייפת, תמיד רלוונטית.

מה שהופך את שירתה של פלח לרלוונטית הוא קודם כל היותה שירה טובה. לא תהיה זו הפרזה לטעון,
שירה נפלאה. שירה שלא נכתבת כמוה היום בעברית. פלח מצליחה להתחמק ממסגרות קפואות של "שירה נשית" ו"שירה פוליטית", ובכל זאת השירה שלה פוליטית ואישית במובהק, מקורית ומורכבת. בין אם מדובר בשיר המצחיק עד דמעות על שרת החוץ ("שרת החוץ'/ עונדת פטרייה./ היא אומרת: "אני עונדת פטרייה/ כי משא ומתן, כמו פטרייה/ צריך חושך"/...), ובין אם בתיאור חיילים ישנים באוטובוס כשהפלאפונים שלהם מצלצלים, דימוי שמעלה מיד את דמות השומר הנרדם על משמרתו אבל גם תמונה בינעירונית מוכרת לעייפה. החיילים חשובים כאן, כמו גם הנעליים, או הגרברות "שנראות כמו הכוכבים על ארנק שקוף של בארביות". מה שמייחד את פלח אינה רק עצם ההתייחסות לפרטים הכמו שוליים, אלא בעיקר האופן בו הם הופכים נוכחים, חד פעמיים. מוכרים ובכל זאת פגיעים וזרים מתמיד. כי הגרברות, שהן כמו כוכבי בארבי ורודים, תקועות לבסוף בתוך סירי איסוף שתן בבית חולים דרומי.

"אז עוד לא ידענו, שהכיבוש יהיה תמיד", כותבת פלח בלי שום השלמה. כשרק החלה לפרסם ריחפה השערה חזקה שפלח היא משוררת פלסטינית. אולי כי ידעה לכתוב כל כך במדויק על תלמיד תיכון מרמאללה שקולע כל לילה חלות במאפייה היהודית. אולי כי הפלסטינים אצלה לא צומצמו לתבניות התרבותיות המוכרות. השם בו פרסמה אז והיום - דליה פלח - הוא פסבדונים. גם מבלי לדעת מיהי דליה פלח מבחינת ביוגרפיה, נכון להכיר בכך שפלח היא ללא ספק אחת המשוררות החשובות שידענו שנים ארוכות. עכשיו רק נותר לנו להבין עד כמה היא רלוונטית עבורנו ואפילו הכרחית.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully