מסך הזיבי

עוד לפני שיש להתפנות לבקר את ספיישל הפרסומות של ערוץ 10, יש להידרש לעצם הרעיון להקדיש ערב שלם לתופעת הלוואי התרבותית הזו. כולם מבינים שפרסומות הן המחיר שעלינו לשלם עבור טלוויזיה מסחרית. מחיר כבד. כולם יודעים שמדובר בהשתלטות אגרסיבית על המרחב הווקאלי והוויזואלי שלנו, תוך החדרת ערכים מטריאליים מעוותים ומושגי יופי לא אנושיים. על שום מה, אם כן, עלינו לחגוג? זאת הבהיר אמש רשף לוי המנחה: "אצלנו לא בוכים, אצלנו שמחים".

לזכותו של הערוץ ייאמר כי לא היה זה עוד טקס פרסים מקו הייצור של מסך הזהב/ אנשי הזהב/זכיינית הזהב לבית החרושת של ערוץ 2, אלא ניסיון לספק ורסיה פארודית של אירועים מסוג אלה. אלא שנסינות לחוד, והצלחות לחוד. במקום סאטירה נוקבת על עולם הפרסומות הנבוב קיבלנו שעה של צחוקים פושרים. רשף לוי, תסריטאי מוכשר, ממש לא צריך לחפש קריירה חדשה. אם בערוץ 10 מוכנים להמר עליו ולשחרר לכיוונו כמה ג'ובות, מוטב שיישב לכתוב עוד עונה משובחת של "תיק סגור" וישאיר את נסיונות ההצחקה לאחרים. לוי פתח את התוכנית במונלוג סטנד-אפ מיושן, כשהוא לחוץ כטמפון הספוג נוזל פרסומות כחול; אולם גם אם אינו מצטיין בכריזמת מסך, הרי שמבט ביקורתי על הממסד דווקא יש לו, וכך הקפיד לשאול בחביבות חלק מאורחיו מה בדיוק הם באו לקדם.

יתרונו המרכזי של ספיישל הפרסומות הגדול הוא העובדה שלא לקח את עצמו ברצינות יתרה. כפרפראזה על הפומפוזיות של הערוץ הקולגה הזכיר האולפן סט של תוכנית נוער בערוץ הקהילתי ותוגבר בארבע רקדניות אה-לה אתי פולישוק שקיפצצו למרכז הפריים בקטעי המעבר. כאפה של ממש ספג ערוץ 2 עם זכייתם של גבסו, נינט ושירי בפרס פרסומת העשור, וגם שמיל בן ארי הצליח לייצר ניצוץ סאטירי כשהגיש את פרס השחקן והעיר כי מדובר ברגע של שיא בתרבות הישראלית. לא נהוג אמנם להשתין בבריכה שבה אתה שוחה, אבל בבריכה של הקטנים זו דווקא נורמה מקובלת, כך שבערוץ 10 אפשר עדיין לעשות את מה שבערוץ 2 כבר אבדה תקוותנו לקבל. אם הם רוצים לשרוד - כדאי שיידעו לנצל את זה.