אמרלד ריזלינג

לפני הכל, שימו לב לכמה נתונים הפקתיים שנוגעים ל"קרנדירו": 2,700 שחקנים היו מועמדים לתפקידים בהפקה הברזילאית-אמריקאית הזאת. 400 שחקנים נבחרים עברו סדנת משחק אינטנסיבית בת ארבעה חודשים. לאחריה נותרו 26. שליש מהסרט צולם על סט משוחזר של בית הכלא קרנדירו שנבנה במיוחד עבור ההפקה. 1,200 אנשי צוות עבדו על סך הכל 148 דקות של סרט. וואוו. כל זה על פי רומן בשם "תחנת קרדינרו" (דראסיו וורלה), שעובד לקולנוע על ידי ויקטור נאווס, פרננדו בונאסי והקטור בבנקו ("נשיקת אשת העכביש"), שגם הפיק וביים. אין צורך לרשום, אבל חשוב להתרשם.

כמו ברומן, מה שמתניע את העלילה הוא הגעתו של רופא (לואיז קרלוס וסקונסלס) לבית הכלא. זוהי דמות פלקטית שתפקידה לשמש כשחקן טניס ללא פנים שיחזיר את הכדור בכל פעם לאסיר המספר את סיפורו. זו בחירה אמנותית מעניינת, שמחירה הוא שהסרט נותר בעצם ללא גיבור. ראינו כבר סרטים רב סיפוריים - למשל "תמונות קצרות" של אלטמן - אבל ההבדל הגדול הוא שאוסף הסיפורים של קארבר מתחבר שם לאמירה חברתית רחבה שאינה יכולה להסתייע בידיו של גיבור בודד. לא כך ב"קרנדירו". נראה שיוצרי הסרט הזה לא ניגשו אליו מתוך רצון לטפל בבעיה שבערה בעצמותיהם, אלא מתוך דחף לספר סיפור "חזק". ההבדל מורגש, כי בסופו של דבר אין מה לקחת הביתה מ"קרנדירו". אולי מלבד התחושה שלא הייתי רוצה להיות אף פעם בכלא ברזילאי. גם לא לביקור.

כצפוי, נוכחותו של הרופא "מבחוץ" מתירה את לשונם של האסירים, הששים לספר באוזניו את סיפור פשיעתם, מה שיוצר סרט בעל מבנה מונטאז'י, שמנסה ליצור דיאלוג בין סיפורם ההיסטורי של הכלואים לבין העולם המרושע של ה"בפנים" (אונס, סמים ורצח). וכך חלק הארי של הסרט הוא בעצם אוסף של פלאשבקים מסוגננים מעברם של האסירים, שעונים לשאלת הכלא הקלאסית - "על מה אתה יושב?". זיקו ודסוטסה היו פעם חברים הכי טובים אבל הידרדרו לפשע כי לקחו החוק לידיים; אנטוניו קרלוס וקלאודימריו הם שודדי בנקים שהסתכסכו בגלל אשה בוגדנית שדפקה לשניהם את החיים; איזיקאל הוא גולש גלים חולה איידס שאינו מסוגל לעמוד בחובותיו לסמים וימשכן את אחותו כדי לצאת מהברוך; סוחר הסמים של הכלא (אילטון גרסיה שדומה באופן מחשיד לדנזל וושינגטון) נשוי לשתי נשים ומתמרן ביניהן, גם כשהן באות לבקר עם הילדים בכלא. יש עוד הרבה. כמעט כל אחד מהסיפורים האלה שווה סרט בפני עצמו, מה שמעלה את השאלה למה צריך כל כך הרבה סיפורים בסרט אחד.

התשובה המשעממת שלי היא שהוליווד אשמה. סוף הסרט, למשל, עשוי בטעם רע כמו שרק מי שמנסה לעשות הומאז'ים לאקשן אמריקאי יכול לעשות. אבל הסרט הזה הגדיר לעצמו מטרה נוספת - לספר את סיפור מרד האסירים בבית הכלא של קרנדירו ב-1992, שהסתיים בטבח נורא של המשטרה הברזילאית באסירים לא חמושים (111 הרוגים). כאן משלבים היוצרים בעלילה חומרים אותנטיים ושוזרים בין קטעי הטבח ראיונות פיקטיביים עם השחקנים המתארים את רגעי הפחד. גם הסיפור הזה יכול לעמוד כסרט בפני עצמו ואינו קשור בשום צורה לחלק העלילתי שקדם לו, מה שיוצר חיבור מלאכותי לחלוטין. נראה שהבמאי היה תקוע עם תסריט עמוס סיפורים מעניינים שאין דרך של ממש להביאם לידי פתרון. מה קל יותר מאשר להרוג את כולם במעין טבח-אקס-מכינה כדי לפתור הכל? השוט היפהפיה הזה, של מאות אסירים עירומים ישובים על הרצפה ואוחזים בראשיהם, כמעט מצליח לחפות על רגעים ארוכים של אלימות לשמה, שהזכירו לי את בעיית ההתעלפויות שלי בסרטים מהזן הזה.

בשנים האחרונות אפשר היה לראות כאן סרטים לטיניים אלימים ומתוקצבים היטב כמו "עיר האלוהים" הברזילאי ו"אהבה נושכת" המקסיקני. שני אלה הם סרטים משובחים וחשובים, אבל "קרנדירו" אינו משתייך לקבוצת האיכות הזו. יוצרי הסרטים הללו ידעו מה הם רוצים להגיד ועשו הכל כדי לחתור לאמת הזו. נראה לי שהקטור בבנקו ידע שהוא רוצה לעשות סרט בומבסטי על פצע כואב בזיכרון הקולקטיבי של סאו-פאולו - וזהו. אבל כדי שקולנוע יאתגר זיכרון קולקטיבי אומלל לא מספיק לספר סיפור שכל ילד ברזילאי מכיר. לא מספיק לפתוח פצע כדי לרגש, כי הזיכרון שנצרב יהיה תמיד חזק יותר מכל חוויה משחזרת. זו, למשל, אחת הסיבות שבמאים נרתעים מלעשות סרטי שואה.

מה שאנחנו מקבלים, בסופו של דבר, הוא פסיפס פולקלוריסטי דחוס של כלא ברזילאי, שלא ממש יודע מה הוא רוצה מעצמו ומהקהל. חוסר המיקוד הרעיוני, עירוב הסגנונות, ומעל לכל יומרנות, מכשילים את הסרט והופכים אותו ליצירה ענקית וריקנית בה בעת, בבחינת תפסת מרובה לא תפסת. וחבל, כי כמה רגעים אנושיים ויפים בסרט מזכירים מה "קרנדירו" יכול היה להיות אלמלא נדבק במגלומניה ההוליוודית הזאת.