ערב כשרונות

לא נרחיב כאן על המעמד שצברו במאי הקליפים ב-20 השנה האחרונות ועל ההתקדמות, החידושים והמהפכות בתחום, כי באמת שאין צורך. כל מה שצריך זה מספיק זמן כדי לצלול לתוך אוספי הדי.וי.די שיצאו לאחרונה לשלושה מבמאי הקליפים המובילים של השנים האחרונות – כריס קנינגהם, ספייק ג'ונז ומישל גונדרי.

גבוה מעל כולם מתנוסס הדי.וי.די של מי שאפשר בקלות להגדיר כבמאי הקליפים המוכשר והיצירתי ביותר של העשור האחרון – מישל גונדרי הצרפתי. הדי.וי.די הזה מספק לא רק רטרוספקטיבה של עבודות שלו לאורך השנים, אלא באמת ובתמים לוקח את הצופה למסע מופלא אל תוך נבכי מקורות ההשראה של גונדרי, שכוללים, מסתבר, את אמא שלו, שילוב של קקה-פיפי-פלוצים, תופים, היחסים הבעייתים שבינו לבינה וקוביות לגו.

החלק המשמעותי ביותר באוסף הוא סרט דוקומנטרי ארוך ואינטראקטיבי (בלחיצת כפתור אפשר לעבור ממנו לקליפים ולסרטים הקצרים של גונדרי, במיקום הרלוונטי שלהם, ולחזור חזרה אל אותו מקום בסרט הדוקומנטרי), המפוצל לשני חלקים, בו אנחנו לומדים להכיר את גונדרי, את משפחתו, את חבריו (כמו למשל ביורק, שחושבת שהוא מאוד מזכיר את וודי אלן), ובעיקר את ההיגיון הפנימי של עבודתו. הסרט התיעודי הזה שזור בעשרות קטעים קצרצרים, פרי יצירתו של גונדרי, ביניהם מוקומנטרי על חוויית ילדות מכוננת שעבר, סרט אנימציה שדן בתפקוד המוח (ובאיבר מינה הרך של סיגורני וויבר), סרט אנימציה נוגע ללב על היום הנורא בו הזמין את הילדה שאהב לרקוד איתו סלואו במסיבת כיתה ואילו היא סירבה לו בתואנה שהוא קטן מדי וכו'.

באחד הראיונות בנוסח "חברים מספרים על" הכלולים בסרט, מסביר תומאס בנגלטר מדאפט פאנק שגדולתה של היצירה של גונדרי טמונה בשילוב בין ילדותיות ונאיביות לתחכום מתמטי. את האסתטיקה הילדותית של גונדרי קשה מאוד לפספס, והיא מגיעה לשיאה, לטעמי, באחד הקליפים הכי יפים שביים – הקליפ הראשון של ביורק כאמנית סולו, לשירה “Human Behaviour”. ועם כזאת התחלה, לא פלא שביורק נתנה לו לביים עוד ועוד קליפים שלה, שגם אותם ניתן לראות בדי.וי.די הזה. גם הצד המחושב והמתמטי של גונדרי בולט לעין, בקליפים בהם הוא עושה שימוש מבריק במשוואות ובהכפלות, כמו למשל בקליפ הקליידוסקופי ל”Let Forver Be” של הכמיקל ברדרז; בקליפ האביבי ל”Come Into My World” של קיילי מינו, בו קבוצה של קייליות זהות לחלוטין מטיילות להנאתן ברחובות פריז; בקליפ של צמד היפניות סיבו מאטו ל”Sugar Water”, בו השתמש גונדרי בעיקרון הפלנדרום (מילה שאפשר לקרוא אותה משני הכיוונים והיא תישאר זהה, כמו אמא); בקליפ עם הרקדנים המחופשים ל”Around the World” של דאפט פאנק (שהוא, לדעתי, אחד משני הקליפים שלו שמשתלבים בצורה הכי הרמונית עם השיר שהם מלווים, כשהשני הוא, שוב, “Human Behaviour”); וכמובן בקליפ הטרי יחסית ל”The Hardest Button to Button” של הווייט סטרייפס, שמשחזר את הכפלת התופים שהוא כבר עשה בעבר, בסרטון קצר בשם “Drumb and Drumber” (בפרפראזה על “Dumb and Dumber” של ג'ים קארי), שגם הוא נמצא באוסף, בסקציית התוספות, ביחד עם אינספור סרטים קצרים וסרטי אנימציה נסיוניים ומקוריים, בשלל טכניקות.

ואם כבר נזכרנו בג'ים קארי, הרי שמעריציו ישמחו למצוא אותו מככב גם בסרט קצרצר של גונדרי בשם “Pecan Pie” , בו קארי נוסע לתחנת דלק במכונית המחופשת למיטה, כשהוא עומד עליה, לבוש פיג'מה, ועושה חיקויים של אלביס. ואם נחזור לרגע לשני הקטבים המדוברים ביצירתו של גונדרי, אז אסור לשכוח את הקליפ המשלב את השניים בצורה הכי מובהקת - הקליפ עטור הפרסים שלו ל”Fell in Love With a Girl” של הווייט סטרייפס - המוכר ברבים, כמובן, בתור קליפ הלגו.

על נפלאות יצירתו של גונדרי ועל שלל ההפתעות המסתתרות בתוך הדי.וי.די שלו אפשר היה לדבר עוד שעות, אז נקצר, ונאמר רק שבאמצעותו תוכלו להתוודע גם ללהקה הצרפתית Oui Oui, שגונדרי שימש כמתופף שלה ואף ביים את הקליפים שלה (בעיקר קליפי אנימציה מצחיקים). ולסיום, אנקדוטה קטנה שחולק איתנו הבמאי עצמו: גונדרי חלם פעם על משהו גאוני שספייק ג'ונס ביים. בחלום הוא קינא נורא בג'ונס והתבאס רצח מזה שג'ונס עלה על רעיון כה גאוני ומזה שהוא לא חשב על זה בעצמו, וכשהתעורר הוא פתאום הבין שהרעיון היה של ג'ונס רק בחלום, מה שאומר שבמציאות זה בעצם הרעיון שלו.

מה שמביא אותנו, מן הסתם, לדי.וי.די של ספייק ג'ונז, שכמו את גונדרי, אנחנו מכירים גם מהקולנוע (ג'ונס ביים את "להיות ג'ון מלקוביץ" ואת "אדפטיישן", ואילו גונדרי ביים את "המין האנושי"), אבל קודם כל, ולפני הכל, מאם.טי.וי. אם גונדרי שילב ילדותיות ותחכום, הרי שג'ונז משלב בעיקר צחוקים עם דאחקות ואסתטיקת רטרו לסוגיה. וגם סקייטבורדים. כל מי שפתח אם.טי.וי מימיו בוודאי מכיר את הקליפים של ג'ונז: "סבוטאז'" - בו הביסטי בויז הופכים לכוכבים המשופמים של סדרת משטרה סבנטיזית; “Praise You” של פאטבוי סלים – הקליפ שהתחיל את טרנד השימוש במצלמת וידיאו ביתית בקליפים והיה אחראי לחדירת אסתטיקת הלואו-פיי בקליפים למיינסטרים, בו ג'ונז בעצמו הופך למנהיג להקת המחול המודרני של המרכז הקהילתי של טורנס (בסיוע של רומן קופולה, אחיה של אשתו לשעבר של ג'ונס, סופיה קופולה); "באדי הולי", בו הופכים חברי להקת וויזר לכוכבי “Happy Days”; קליפ הגולף של דינוזאור ג'וניור ל”Feel the Pain”; הקליפ עם הכלב בעל הרגל השבורה ל”Da Funk” של דאפט פאנק; ההומאז' למיוזיקלס ישנים של ביורק ב”It's Oh So Quiet”; הקליפ של הכמיקל בראדרז ל"אלקטרובנק", בו הופכת סופיה קופולה למתעמלת אולימפית, ועוד הרבה אחרים.

לפני שניסה את כוחו בבימוי סרטים באורך מלא, עשה ג'ונז כמה סרטים קצרים, שמופיעים גם הם בדי.וי.די. חלקם סטודנטיאליים למדי, אבל יש גם כמה שוסים, כמו סרט דוקומנטרי על פאטליפ מלהקת ההיפ-הופ פארסייד, סרטון המלווה את הניסיון הכושל של ג'ונז לביים קליפ לאואזיס, ומוקומנטרי על להקת המחול המתנ"סית מהקליפ ההוא של פאטבוי סלים. אך השוס הגדול מכולם הוא סרט דוקומנטרי מצחיק בטירוף וגם מרגש ומלא אמפתיה בשם “Amarillo By Morning”, על שני ילדים חובבי קאנטרי וחובשי כובעי קאובוי מיוסטון, טקסס, שחלומם הגדול הוא להשתתף ברודיאו.

הדי.וי.די השלישי שייך לכריס קנינגהם - הבמאי שאחראי על כמה מהקליפים הקודרים, האפלים והמסויטים יותר שנראו על המסך, שמרביתם חולקים איזושהי אסתטיקה עתידנית/אפוקליפטית עם נטייה חזקה לרובוטיקה. בין היתר עשה קנינגהם קליפים מעולים לאפקס טווין, כמו הקליפ המפחיד של "קאם טו דדי" (עם ילדות קטנות בעלות פרצוף של אפקס) ואת הקליפ המפחיד לא פחות אבל המצחיק הרבה יותר ל"ווינדוליקר" (עם ביצ'ז בביקיני בעלות פרצוף של אפקס). בנוסף לקליפים כולל המארז עוד עבודות של קנינגהם, שגם הן אפלוליות באותה מידה – כמו מיצבי וידאו מכאניים עם מוזיקה של אפקס טווין ופרסומות למכוניות עם מוזיקה של בורדז אוף קנדה. בנקודה הזאת ראוי לציין ששלושת מארזי הדי.וי.די, של שלושת הבמאים, כוללים חוברות עבות ומפתות, העמוסות בתמונות, איורים, סקיצות וראיונות על כל במאי, שמהווים חלק אינטגרלי מהדיל המלא.

לסיום נביט גם בסרט האנימציה היפנית "אינטרסטלה 5555", שעשו דאפט פאנק ביחד עם לייג'י מטסומוטו, שיצא אף הוא לאחרונה בדי.וי.די. הסרט מספר את סיפורה של להקת חיזרים כחולים הנחטפים על ידי איש חברת תקליטים מרושע, שהופך אותם ללהקה הגדולה ביותר על כדור הארץ. הסרט הוא חסר דיאלוגים, ועלילת המד"ב מחוברת יחדיו אך ורק באמצעות קטעים של דאפט פאנק מאלבום האולפן האחרון שלהם, “Discovery”, שיצא כבר לפני שלוש שנים. כל העסק קצת צפוי ולא ממש מקורי (בייחוד אם צופים בו אחרי היצירות של שלושת במאי הקליפים האחרונים), ובהעדר דיאלוגים, גם די קשה להתרכז בעלילה שלו (בייחוד אם צופים בו אחרי היצירות של שלושת במאי הקליפים האחרונים). יחד עם זאת, אין להכחיש ש“Discovery” היה ועודנו תקליט מצוין, ואם מתייחסים לסרט בתור קליפ ארוך במיוחד לתקליט כולו, אפשר בקלות להתמכר לבהייה פסיבית ומהפנטת.