רוק בקו הירוק

מה זה דומה לכליה, בצבעי ורוד וחום, מוקף בקו ירוק? אם תאמצו את זכרונכם, תוכלו אולי להיזכר במעומעם בדימוי הזה, שנראה לאחרונה משוטט לבוש בלויי סחבות בין יריחו לכביש מספר 6. האמת? נראה מחוק לגמרי. צל של עצמו. כבר ראה ימים טובים יותר אז, כשאטלס היה אטלס ומפה היתה מפה. אז היינו קורסים לשטיח בישיבה מזרחית ושוקעים בין בריה"מ לציילון, רצוי בעמוד עם הגידולים החקלאיים. מי יכול היה אז להעלות בדעתו שעצי אשוח בשולי הטונדרה האירנו-טוראנית הם כבר מזמן פיקציה מועשרת באורניום?

עצמון גנור, אמן ישראלי שמתגורר בקנדה, יודע מצוין שהכל פיקציה. כבן להורים מהגרים מאירופה, שנדד בעצמו לארצות קרות לא פחות, הוא בוחן מחדש את היחס בין הבית לבין העולם. לתערוכה שלו, המוצגת בגלריה נגא בתל אביב, קרא גנור "אינטרקונטיננטל". אבל התערוכה לא עוסקת רק בקשר האישי אלא גם בגבולות, בקווים, ובקווים שמייצגים גבולות. על קיר אחד מוקרן סרט אנימציה תזזיתי, ועל קיר אחר תלויים תבליטי נייר שעשויים ממפות, הלקוחות מאותם אטלסים ישנים וטובים.

במבט ראשון נראים תבליטי המפות תמימים ופגיעים, כאילו ליטוף סקרן יקרע אותם לגזרים. כמו קיפולי אוריגמי מעודנים בונה גנור פירמידות, חרוטים ובליטות על משטחי הנייר. כלום לא נראה מאיים בהצבת לוב על הכתם הלבן הענק שנקרא דווקא גרינלנד, או באגמיה הענקיים של קנדה שמכסים את מדבריות ניגריה וסודן. אבל מבט קפדני יותר מגלה תבליט של ארצות הברית, שנראית כמו גידול מעוות שייצרה אדמת פקיסטן. תבליט אחר מראה את חופיה הארוכים של צ'ילה הממוקמים על גבי מפה היסטורית, שעליה מתנוססת הכותרת המנצחת "כיבוש הארץ על ידי יהושע". תבליט שלישי מזכיר את הר הטיט הפאלי מ"מפגשים מהסוג השלישי", אותו פיסל ריצ'רד דרייפוס באובססיביות קדחתנית. ואכן יש משהו קדחתני מתחת למראית העין של בית ספר יסודי חביב. החיבור שיוצרות עבודותיו של גנור בין כיבוש ארץ כנען לבין דריסת רגלם של הקונקיסטדורים כבר לא נראה כל כך מופרך. כשכל העולם מפה, ועוד פיקטיבית, נעשה הצורך שלנו להיאחז בגבולות מקווקווים מיותר לחלוטין.

סרט האנימציה של גנור לוקח את הסיפור הבין-יבשתי למקומות אחרים, אישיים כפוליטיים. בזרם בלתי פוסק של דימויים, חלקם מוכרים מעבודותיו הקודמות של האמן, נולדים בזה אחר זה עולמות באותה תערובת של כיף ילדותי ואובססיביות קודרת. מתוך זין שמשפריץ קואורדינטות לכל עבר נוצרת מדינת ישראל, על שטחיה וספיחיה העודפים, כשהיא צפה בשדה של איקסים זעירים שמעוררים חשק לחבר ביניהם בקו, כמו בחוברת משחק לילדים. אבל משום מקום מופיעות שתי ידיים, אצבעות נתחבות לתוך הכנרת וים המלח, ממששות וחודרות עמוק ללב המאפליה. כמו אצבעותיו של תומא המפקפק שחקרו את תוככי פצעו הפתוח של ישו, במעשה החדירה משמשים בערבובייה כאב, הומו-ארוטיות ופלישה כוחנית.

כך קורה שמעשי הסימון המרצדים על המסך הופכים למעשים מגונים שעושים משרטטי המפות בבני האדם. הקווים של גנור הופכים מציר רוחב תמים, מעשה שעשוע של גיאוגרף, למקור משונן שמפצח גולגלות. בכל מקרה, הקווים כולם בצבע חום ושחור. נגמר הירוק.