"עוקף בגדד", המתעד את שהייתו של שלומי אלדר עם צוותו במשך שבועיים בלב המאפליה העיראקית, הוא פספוס מתסכל. עברו הימים בהם כל גיחה לעיראק היתה מעוררת אוטומטית את בלוטות הרוק שלנו. כבר ראינו די והותר דיווחים נרגשים ומקוטעים מהשטח, ואי לכך, עצם הגעתו של שלומי אלדר אל הקלחת העיראקית המהבילה, אין בה הישג עיתונאי יוצא דופן של ממש.
לא ברור מה בדיוק התכוון "עוקף בגדד" להיות - סרט תעודה קצר, דוקומנטרי אישי או כתבה חדשותית מורחבת. אלדר מסרב באופן סיסטמטי לנקוט עמדה כלשהי, בעד או נגד, אך מאידך הוא גם אינו טורח לספר סיפור. בהיעדר נראטיב של ממש, לא נותר אלא לחפש משמעויות, ערך מוסף, ומעל לכל נקיטת עמדה. ניתנה לו, לאלדר, הזדמנות לצאת אל מחוץ למהדורת החדשות, בה הוא מחויב לאובייקטיביות לכאורה, אבל גם מחוץ למסגרת הזו שומר אלדר על איזון כירורגי מקומם. מחד מציג אלדר תמונת מצב של עוני ועליבות, אבל מנגד גם שמחה על נפילת סדאם ותחושת שחרור. אין אשמים, אין אחראים, אין אמריקאים. אין כלום - רק רודן אכזר שנפל ותמונתו השמיעה קול חלול כשפגעה בקרקעית.
סרט דוקומנטרי אפקטיבי הוא כזה שאין בו צורך בהצהרת כוונות ישירה, כי הדימויים והסיטואציות מדברים בעד עצמם. אלדר נאלץ לדבר בעבור עצמו. גם כשהוא יוצא כנגד הכיבוש האמריקאי ומבהיר כמה רחוקה ה"דמוקרטיה" שכפו על העיראקים מהדמוקרטיה האמריקאית הפוטוגנית, דבריו נעלמים בתוך מערבולת האיזון המתחסדת. כך תתקשו למצוא למשל חיילים אמריקאים בסרט. פרט לחייל אחד, מהוגן למדי, שתוקע בנימוס קנה של רובה במצלמת העיתונאי הישראלי וצוותו, נראה כאילו הצבא האמריקאי לא נוכח בעיראק. "הכל בסדר כאן", כמו שאומר שוטר תנועה אדיש באחת הערים.
אלדר יצר סרט נקי, סטרילי. הוא לא נכנס אל הקרביים, היצרים והדם ששוטפים את המדינה המוכה ממנה הגיעה משפחתו. הוא לא מעמיק, לא מחפש אשמים ולא מספר סיפור. תפקיד הקולנוען מתמצה בפעולה פשוטה אחת לבחור. אלדר לא בחר, והתוצאה מפוזרת ולא ממוקדת. יש רגעים חזקים (למשל המונולוג המצמרר של הכדורגלן, שהעז לסרב לעודאי וקוסאי ושילם על כך ביוקר), אך הם אינם מתחברים לכדי אמירה קוהרנטית. אפילו הרגעים בהם נשקף העוני הנורא מכל פינה הולכים לאיבוד באפרוריות הכללית.
גם אל תוך עצמו נמנע אלדר מלהיכנס, מגיח לכמה רגעים לבית הוריו והולך. אובייקטיבי, מרוחק, כמעט תייר. כשהוא מעניק סקירה היסטורית קצרה על תולדות מבניה של סמסרה, הוא נשמע לרגע כפרק מעט מדכא של "מסע עולמי". אלדר לא החליט תחת איזו אצטלה יצא לעיראק. האם הוא עיתונאי? אם כן, עליו לחקור, לחטט, לבקר, להעמיק. האם הוא קולנוען, יוצר אישי שיצא למסע בעקבות שורשיו או בעקבות סבל הזולת? אם כן, עליו לחדור, לגעת, ללחוץ איפה שכואב, לרגש, לחפש תשובה. אבל אף שאלה לא נשאלה מלכתחילה.
"עוקף בגדד" הוא כתבה חדשותית ארוכה מאוד, שהאנמיות שלה היא סימפטום לרצף של עבודה עיתונאית מתנחמדת בתקשורת הישראלית. עבודה שעושה חסד עם "מלחמת הצדק" האמריקאית בציר הרשע ומקבלת את דיווחי הדוברים כמובנים מעליהם. עבודה שלא מתאמצת לחשוף, להעמיק לחקור. עריכה פשטנית של טוב מול רע, של "דמוקרטיה נאורה" מול "פרימטיביות מתבהמת". אלדר הגיע לעיראק עם הרבה כוונות טובות, ומי שיאזין לטקסט המלווה את הסרט יזהה את הרמיזות הביקרותיות המפוזרות בו, אבל בכך לא די.
* "עוקף בגדד" שודר בערוץ 10 ביום שלישי בשעה 22:00
אני בסדר, אתה בסדר
21.1.2004 / 9:40