הקרטושקעס של מדורת השבט

בפתח הדבר שחיבר פרויד לתרגום הראשון של כתביו לעברית, בשנת 1930, נכתב כך: "אילו שאלו את המחבר, מה יש בך עוד מן היהודיות...? כי-אז השיב: עוד הרבה מאוד, ומן הסתם העיקר, אבל לא היה מסוגל כיום להביע במילים ברורות את היסוד המהותי הזה. ודאי יבוא יום ויסוד זה יתלבן על ידי ההכרה המדעית... המחבר מקווה כי שותף יהיה לקוראיו בוודאות האמונה, שהמדע חסר-הפניות אי אפשר לו שיהיה זר לרוחה של היהדות החדשה".

"היהדות החדשה", כתב פרויד, ולפי רוח הדברים דומה שכיוון לישראליות, שעדיין לא יכול היה לקרוא לה בשם. וגם אם ההכרה המדעית עדיין לא ליבנה באופן יסודי את הקשר בין תורתו לבין רוחה של הישראליות, הרי שהיסטריית ההמונים שנתקפה הציבוריות הישראלית נוכח שניים מאירועי השבוע החולף יכולה לשמש נקודה ארכימדית לכל ליבון עתידי של קשר כזה.

אירוע אחד הוא אותו ערב שבת בשטוקהולם, עת שגרירנו בשבדיה הוריד את השלטר על מיצב שיצרו הישראלי לשעבר דרור פיילר ורעייתו גונילה. האירוע השני הוא הפרסום הבלעדי של חדשות ערוץ 2 כי יגאל עמיר מבקש לבוא בברית נישואין עם אחת, לריסה טרימבובלר.

בין שני האירועים יש הרבה מן המשותף, הרבה יותר משנדמה על פני השטח. המצע המשותף להתייחסות אליהם נמצא בחיבורו הקלאסי של פרויד, "טוטם וטאבו". לפי פרויד, משמעותו של המושג "טאבו" היא כפולה: מצד אחד, הטאבו הוא קדוש או מקודש; מצד שני, הוא טמא, מסוכן ואסור. הטוטם, בהקשר הפרוידיאני, הוא חיה/אל שנתפסים כאב הקדמוני והמקודש של שבט, ושנקשרים אליהם איסורי טאבו רבים.

ראשית ההתייחסות של פרויד אל המושגים הללו היא אנתרופולוגית, או שמא שבטית. מתוך ניתוח היחס השבטי אליהם, הוא עובר אחר כך ומזהה את מקביליהם בנפש היחיד. במקרים שלפנינו, פסיכולוגיית ההמונים היא התופעה המרתקת, שכן היא שיקוף ושקלול של סך כל התגובות היחידאיות, ובשורה התחתונה משקפת את תודעתו הקולקטיבית של שבט.

שני האיסורים הבסיסיים של הטאבו בתוך השבט הם האיסור על רצח והאיסור על גילוי עריות. מקור האיסורים האלה, טוען פרויד, הוא בשתי התשוקות האדיפליות הבסיסיות, לרצוח את אבא ולשכב עם אמא. עבירה עליהם, והפחד מפני העונש שהם צופנים, הוא הדבר שמחבר את בני השבט מלכתחילה: שכן מקורה של הדמות הטוטמית המקודשת, לפי פרויד, הוא באב הקדמון של בני השבט – אב שבני השבט רצחו אותו בעצמם. לאחר שעשו זאת, נושא כל השבט באשמה. הטקסים הטוטמיסטיים שבניו מבצעים מאז, שכוללים קידוש בעל חיים והעלאתו לדרגה של מעין אל, תוך קיום טקסי אבל במועדים קבועים שכוללים לפעמים גם את הקרבת חיית הטוטם, הם ניסיון לכפר על האשמה הקולקטיבית. בתוך כך, הופכת חיית הטוטם – ייצוג של האב הנרצח – לטאבו החברתי המובהק ביותר. היא קדושה, אסור לגעת בה, ומי שמעז לעשות זאת הופך לטאבו בעצמו. המעבר על איסורי הטאבו על ידי בן השבט עלול לגרור עונש לשבט כולו.

שני ר?עים יש לנו בשני האירועים דנן - ושניהם בני השבט. סדר החשיבות הסימבולי שלהם תואם גם את סדר הדברים הכרונולוגי. הראשון הוא דרור פיילר. פיילר יצר מיצב בנאלי למדי, שבו שטה תמונה של המחבלת המתאבדת ממסעדת "מקסים" בחיפה בתוך בריכה של מים אדומים. על פניו – וכך גם הסביר זאת פיילר בדיעבד – אין כאן שום דבר שדומה להאדרת המתאבדת או להצדקת מעשיה?. מתואר כאן מעגל דמים שהיא היתה ייצוג פוטוגני ומקרי שלו, וגם נושאת באחריות לחלק מסוים ממנו.

אין מנוס מלהודות שהדבר המסעיר ביותר במיצב של פיילר היה התגובה של השגריר מזאל. בפעולה שהדהדה את מופעי ההרס הדאדאיסטים – או שמא מופע סיטואציוניסטי ספונטני – שלף השגריר את ארבעת הפרוז'קטורים מהשקע וזרק אחד מהם אל תוך הבריכה. מעניין יותר יכול היה להיות אילו המשיך והשליך גם את פיילר עצמו אל המים, באקט שאלמלא צבעם עשוי היה להזכיר את חגיגות הזכייה בגביע אירופה של מכבי ת"א; אבל גם כך הצליח מזאל להפוך יצירה בינונית למוקד התעניינות בינלאומי, ובתוך כך להדליק בישראל מדורת שבט פוליטית ותקשורתית שכמוה לא בערה פה מזה זמן רב ושתועם רק כעבור יומיים, כאשר הסכנה לגורלו של השבט תאוים על ידי שבירה של איסור טאבו גדול עוד יותר מזה שעליו עבר פיילר.

"מיצג השנאה", קראה הכותרת במעריב, בניסיון ללבות את האש ותוך חשיפה של בורות בסיסית לגבי הסוגה האמנותית שבה עסקינן. כל מי שיכול היה להתבטא בנדון בספירה הציבורית, החל בעיתונאים הקטנים ביותר, עבור במגיבי האינטרנט ומשתתפי תוכניות המאזינים ברדיו, וכלה בשר החוץ וראש הממשלה, כולם התחרו בבחירת הגינוי המזועזע ביותר לעבודה של פיילר והתשבוחת הפטריוטית ביותר למעשה של מזאל. התמונה של הנאדי ג'רידאת, שרצחה במו-גופה 21 ישראלים, גרמה לישראלים לחשוב שהסיכול הממוקד של מזאל הוא התגובה המתונה ביותר שפיילר היה ראוי לה.

"אפשר להעז ולומר", כתב פרויד, "שההיסטריה היא קריקטורה של יצירה אמנותית". הקולקטיב הישראלי, אם כך, גילה כאן חוש אמנותי קולקטיבי מופרז, שנותב לרמה של היסטריה על נוירוזה קיבוצית שמקורה במעבר של אחד מבני השבט על איסור הנגיעה של הטאבו. בכך שפיילר – ישראלי לשעבר - הציב את תמונתה של המתאבדת ואת סיפורה האישי במרכז עבודתו, הוא נתפש כמי שמזדהה עם הרוצחת, ולפיכך כבן-שבט שעבר על האיסור לרצוח. לצורך העניין לא חשוב מה היתה כוונתו במיצב. בני השבט לא היו יכולים לעבור בשתיקה על נוכחותה של התמונה - ייצוג של הרוע המוחלט – בעבודה מעשה-ידיו של ישראלי. הוא נגע ברוע, ובכך טימא את עצמו. מכיוון שהוא שייך לשבט, הוא טימא את כולנו. אחת התגובות הנפוצות באתרי האינטרנט היתה קריאה לשלול את אזרחותו של פיילר (שהוא, אגב, ויתר עליה מזמן). האינסטינקט השבטי היה להרחיק את הבן הסורר.

אבל 15 דקות התהילה של פיילר ומזאל נגמרו אחרי יומיים. שכן המעבר של פיילר על איסורי הטאבו התרחש בתחום הסימבולי. הוא לא היה שותף לרצח במסעדת מקסים ולא לשום רצח אחר. וזה היה ממש לא כוחות כאשר חדשות ערוץ 2 דיווחו שיגאל עמיר מתחתן.

מבחינת איסו