כל אחד הוא קצת אפס

אין מה לומר, "האודישן הגדול", למרות הפתיחה המקרטעת משהו, תכבוש את המסכים, תשלהב את המדינה, ותהפוך למנוע שיחות המשרד הרועש בישראל. וכו' וכו'. אחלה. תרועה לחברות הכבלים שהצליחו אתמול לדחוף את המותג שלהן לכל חריץ בפריים וערכו את התוכנית לפי מדיניות יד נוקשה בקונטרול-רום: תמונה שלא כוללת את השם המפורש HOT, או את צבעי החברה, לא תשודר. ואמנם, כמאמר מותג אחר: לא היה קל. אבל בסוף, כפי שאמר גם אחד המתמודדים בתמימותו: "הכל סבבה".

"האודישן הגדול", למקרה שהצלחתם להימנע בדרך לא מוסברת מאחד הוואנים האדומים, משלטי החוצות או מהפליירים שצנחו על ישראל כמו נשורת של זיהום סביבתי בחודש האחרון, היא תוכנית ריאליטי טי.וי שבסופה ייבחר (או תיבחר) הכוכב (או הכוכבת) של הטלנובלה הבאה מבית ערוץ 3, "מיכאלה" שמה. פרק הפתיחה תיעד את תהליך המיון של המועמדים להפוך מאנונימיים מוחלטים לדמויות פאסיב-אגרסיב מעיקות במעמד חתימה על יומני נוער, לעתיד לבוא. החל בתפזורת האקראית והמגוחכת משהו של דיילי האודישן, הצדים מועמדים אקראיים ברחובות הערים ובשווקים (בסצינה נשכחת מתוך התוכנית, צולם אידיוט עם מגאפון בכיכר השוק קורא מתוך הפלייר בקול, כמו מכריז על מחירי העגבניות, להוסיף נופך עממיקו כמו שאומרים), דרך תאי המיונים בביתן 32 בגני התערוכה (זה אני, או שמא הצטברו כבר שתי אסוציאציות לקמפיין בחירות טיפוסי של הליכוד בפסקה אחת?), עבור במיקרופון משוטט ששואל את המתמודדים "למה אתם רוצים להיות כוכבים?".

ובכן, כל אחד רוצה להיות כוכב. או כפי שניסח זאת מתמודד באפרו אסוף לצורת מנגו מעוך: "כל אחד רוצה להיות כוכב, ומי שאומר שלא, לא יודע על מה הוא מדבר". ועל אותה שאלה השיב צדי צרפתי, סלקטור הסלקטורים של "האודישן הגדול": "מי שאומר שהוא רוצה להיות כוכב, לא יודע על מה הוא מדבר". קראו את שני המשפטים האלה, הם לא שונים בתכלית.

כאמור, כל אחד רוצה להיות כוכב, אפילו מיכל ינאי, שהדהימה משהו בפרומו לתוכנית, לבושה בחולצה שחורה מוטת שרוול, וחשפה כתף אלכסונית ערומה סטייל ריטה ב"שביל הבריחה", ועוד הוסיפה חצאית פסים סקוטית אדומה מזמש, גרביונים ומגפיים שחורים, ואיזה מלמול סתום בענייני החלום להיות כוכב בקול כרמלה מנשה עמום. מוטיב הכתף העירומה – אולי יש כאן איזה יסוד מטאפורי נסתר שנעלם מעיניי – חזר גם חזר בקטעי המעבר המונולוגיים, בהם גילמה מיכל את הכוכבת, כלומר מי שרצתה להיות כוכבת בילדותה ועכשיו משתפת את הצופים בהבזקים באורך משפט מזכרונות הקריירה שלה ומחוויות האודישנים שלה בעבר, משל היתה בטי דיוויס בת 97 באחוזה בפסדינה, מסתכלת לאחור בגעגוע אל יער העד של רגעיה הגדולים, הרף עין לפני שסרטן הריאות קטף אותה מאיתנו.

ומיכל זו מצאה גם פנאי, רגע לפני שהתחילה בקריאת שמות המוטסים לביתם ללא כלום, לסנוט בצדי צרפתי, "אתה זוכר, כשהייתי בת 12 ועשיתי לך בלגן בפסטיבל והעפת אותי ואמרת לי (ידיה על מותניה כשהיא מחקה את צרפתי): 'את, את בחיים לא תעלי על במה!'". ומיד חייכה כמנצחת, מתכתבת עם המתמודדים הלחוצים על סוג החיים המצפה להם אולי, אם יתמזל מזלם וייבחרו, וגם מפגינה סוג של חברותא עם יתר השופטים: נינה קוטלר, יצחק שאולי, דן תורג'מן יעל אביב וליאון רוזנברג, שהוא גם כתב וגם עורך בגל"צ והוא גם עומר ה-הורס מ"אסתי המכוערת", כפי שתיארה ינאי בדרכה שלעולם לא תבין מה פגום בה. ומכל מקום, בקטעי ההתוודות ("כן, כולם רוצים להיות כוכבים, אבל למה? למה? למה?", הרהרה בקול רם ) קילפה חולצה אפורה מעל כתפה האחרת וחשפה רצועת גופיה כתומה ונראתה כמו ניצולת אסון אופנה נורא מתקופה שעדיין לא התחילה בהיסטוריה. ולהוציא זה, היתה ממש בסדר גמור ונראתה קרוב לסביר יחסית לעצמה.

בכל אופן, נאה היו עושים אנשי "האודישן הגדול" אם במקום בלונדה זו על חוט היו מלהקים פרסונות טלנובליות מוכחות, להלן: יעל שרוני או נינה קוטלר, לדוגמה, שגם אם, למצער, מצטיינות פחות ממיכל בסגנון הגשה לוועדי עובדים, עדיין, בוודאי היו מסוגלות להביא אל המסך איזה אטרף רענן, אפילו סקס-אפיל, רחמנא ליצלן, גם אם פחות צנוני מכפי שהיו רוצים אנשי HOT לנכס למותג הפושר לכל המשפחה שהם מעצבים באגרסיביות כה מעיקה.

התוכנית הסתיימה, כראוי לז'אנר, בתהליך ניפוי, שהיה נעדר כל מתח או דרמה של ממש, שכן לא הזדמן לצופה להתוודע ולהיקשר לאף מתמודד, מה שהפך את הפרידה מהם למעציבה כמו מראה חולצה שמוטה מעל כתף עירומה ומנומשת. מיכל נעמדה בקדמת ההאנגר, מאחוריה חבר המושבעים ואנשי המקצוע (כמה רציני ומודע לעצמו נראה הפוני הנערי השובב על מצחה של נינה היפה ברגעי ההכרעה), מלפניה עומדים שורות-שורות המתמודדים, והיא קוראת בשמות המנופים. כל מגורש מארץ HOT (אגב, האם אדום ושחור אינם גם הצבעים השכיחים בתופת?) התכבד בנשיקה על הלחי ממיכל ובמחיאות כפיים. כשיצא מהאולם התחבק עם יקיריו בחוץ והרבה לדבר בסלולרי. באופן דומה, גם המועמדים הסופיים, כלומר המנצחים לעת עתה, התכבדו בנשיקה על הלחי ובמחיאות כפיים, התחבקו עם יקיריהם והרבו לדבר בסלולרי משנודעו התוצאות. להמחיש לכם את הדמיון בין "להיות כוכב" לבין "אין לו מושג על מה הוא מדבר", שכבר טופל במאמר זה.

קשה לקבוע בשלב זה למי הבכורה ומי יתייצב שווה בין שווים לצד שרון דוראני בשבוע הספר הקרוב, אך אני מרשה לעצמי להמר על מאיה אחת, אינני זוכר את שם משפחתה, שמקום מגוריה הוא בת חפר, ועיניה כחולות וגדולות ואשר התפשטה באודישן ונותרה בחזייה ובתחתוני ספורט שחורים ואשר שיערה רך משל האחרים, וגופה נראה בטוח בכוחו גם ללא התיווך הזול והצעקני של מחשוף לייקרה צמוד, ואשר – בהסתמך על היכרותי עם רפלקס ההעדפה האנושית ונטיית לבה של התעשיה – תנצח בתחרות מהטעם הפשוט שהיא יפה יותר מכל האחרים, אמיצה דיה כדי להתפשט בשלב כה מוקדם, אולי תוך הבנה שמי שמתפשטת במערכה הראשונה לא תצטרך לחשוף כתף במערכה האחרונה.