לא חשוב הגיל – העיקר התרגיל

ארבעה סרטים שיצאו השבוע ובשבוע שעבר מאפשרים הצצה חטופה ומגוונת על הקיום כדמות נשית בקולנוע של היום. התוצאות עגומות למדי, אך אפשר להתנחם בעובדה שהן מחולקות, למרבה הנוחות, לפי עשורים.

נפתח באגף הטינאייג'ריות עם "נערה עם עגיל פנינה" של פיטר וובר, שמצליח לעשות לסקרלט ג'והנסון הקולית מה ששרי צוריאל עשתה לעצמה יום-יום. בתפקיד גריט, המשרתת והמודל לציורו המפורסם של ורמיר, מתנהגת ג'והנסון כזן כלשהו של יונק שאינו בן אנוש. היא מבלה את מרבית הסרט בפה פתוח, שפתה התחתונה תלויה ברפיון, והיא מתנשמת בבהלה מדי פעם. היא ממעטת מאוד לדבר ומביעה את עצמה בעיקר באמצעות העוויות פנים חייתיות, הירתעות לאחור ופעירת הפה עוד קצת. כתפיים מטופשות אלו אמורות לשאת את הסרט, כשלעזרתן קופצות כמה דמויות שאמנם יודעות לדבר, אך הן מבאסות לא פחות. ורמיר (קולין פירת) הוא זחוח ושטוח כדרכם של ציירים בסרטים קטנים מדי, ואשתו (אסי דייויס) היא אמנם הדמות החיננית היחידה בסרט, אבל זה לא מפריע לה להיות גם תינוקית וחד מימדית. מכיוון שכבר בהתחלה נעלם המסתורין סביב זהותה של הנערה בציור, הסרט נותר רק עם תהייה אחת, שלצערי לא ממש מחזיקה אותו – האם ורמיר תקע או לא תקע אותה. אין דרך עדינה יותר לומר זאת.

מה שכן, אני חייבת לציין לטובה את הכרזה היפהפיה, עם ג'והנסון בווריאציה על הציור הידוע, המעטרת את הרחובות ומשרה אווירת היי-קלאס מחממת לב.

את אזור הברלי ליגל טינס, או בנות העשרים פלוס מינוס, אם תרצו, מייצג "חיוך של מונה ליזה", האמנותי לא פחות מקודמו. ג'וליה רוברטס היא קתרין ווטסון, מורה לאמנות בראש טוב, שמגיעה בשנות החמישים ללמד בקולג' שמרני ויוקרתי לבנות, ומטיפה קצת פמיניזם אולד סקול לקירסטן דאנסט, מגי גילנהול וג'וליה סטיילס. הפעם, בשביל הגיוון, דאנסט היא הרעה. הקטע המבאס הוא כמובן שתובנות הגירל פאוואר הזניחות (אתן לא חייבות להיות עקרות בית) מתקשות להפוך את עולמן של הצופות הפוטנציאליות על פניו, אך מצד שני קשה לי להאמין שזו היתה הכוונה. מטרתו העיקרית של הבמאי מייק נואל ("דוני בראסקו", "ארבע חתונות ולוויה אחת") היא שנצא מרוצים וטובי לב מהאולם, והאמת היא שאצלי הוא הצליח. הטקטיקה היא לגרום לנו להביט אחורה בסיפוק ולומר: איזה כיף, עכשיו ב-2004 ברור שקתרין ווטסון ניצחה. תראו אותנו, משלמות מכספנו על כרטיסי קולנוע.

מעניין למה נבחרה דווקא המונה ליזה עם חיוכה הצנוע והמסתורי לייצג את ג'וליה רוברטס על חיוכה הענקי מאוד. השאלה הנכונה היא כמובן זו ההפוכה, אך בסרט שבחר להתבסס בחופשיות על ספר של הילארי קלינטון מוטב שלא להקשות בשאלות. בגדול אפשר לומר שבווריאציות לא שונות כל כך הסרט כבר נראה על המסכים לא פעם ולא פעמיים, והנה גם בסיבוב הזה הפמיניזם-קש עושה את המלאכה.

הקומדיה הצרפתית "אירן עדיין רווקה" נפתחת בסצינה חמודה, בה אנחנו פוגשים את אירן בת השלושים בארוחה משפחתית בבית הוריה. לאחר דקות ארוכות של נדנוד מתמשך שתמצא לעצמה חתן (העיסוק המרכזי של הורים בסרטים) מתמוטטת אירן ונופלת מהכיסא במה שנראה כעלפון שיכרות. למרבה הצער, כמה סצינות קדימה מתברר שהנפילה ליד השולחן נבעה דווקא מנטייתה למעוד, להתנגש, להפיל ולהחליק על חרא ברחוב, נטייה ביזארית שהיא חולקת עם העלמה ווטסון מהסרט שלמעלה.

הטענה המרכזית ב"אירן", ממש כמו ב"לאשה", היא שמוטב להן לבחורות להנמיך סטנדרטים מוקדם ולתפוס חתן, שכן הן זקוקות לו הרבה יותר משהוא זקוק להן. אני מקווה שכולן רושמות. אמנם הכנות המסוימת בה מתייחס הבמאי איוון קלברק לגיבורה, הזכות שהוא נותן לה להיות רגזנית, גסת רוח ונרגנת, מעניקה לו כמה נקודות חיוביות, אך בכל זאת מדובר בקומדיה שולית, שמרנית ולא ממש מצחיקה.

לטובתו של "אמא" ייאמר שהקפידו לתת לו שם קצר ולא מעיק כמו של השלושה האחרים הנזכרים כאן. לרעתו אציין שהמבט שלו על הזיקנה הנשית הוא חד מימדי למדי, ומתרכז פחות או יותר רק בשאיפה להיטחן על ידי שיפוצניק צעיר. הזיקנה זכתה לטיפול רציני בהרבה ב"אודות שמידט", סרט שהנראטיב שלו דומה מאוד, אך מרשה לעצמו לנוע מעבר לפרובוקציה החסודה החושפת שגם זקנים עושים את זה.
איפשהו נראה ש"אמא" הוא סרט על איך גברים שאינם זקנים עדיין (חניף קוריישי בן ה-49 שתיסרט ורוג'ר מיטשל בן ה-46 שביים) תופסים נשים זקנות, הרבה יותר מאשר סרט על זיקנה.

אני לא רוצה להרחיק לכת ולומר משהו על סרטי דינמיקה נשית ובמאים גברים (בעיקר משום שזה יהיה משהו לא כל כך נכון לומר), אך ארבעת הסרטים האקראיים הללו (ורבים הדומים להם) מעלים הרהורים לא נעימים במיוחד על השפעת הכמעט-הגמוניה הגברית בתעשיית הקולנוע על הייצוג לו זוכות נשים במדיום.