הומרוס חתום בהוצאת כתר?

"חשוב מאוד ששירים רבים ייכתבו, אבל בכלל לא משנה מי יכתוב אותם"
(רואי וולמן מצטט בחופשיות בשנת 2001 תרגום חופשי של משה רון משנת 1998 לציטוט חופשי של ריימונד קארבר משנת 1982 לדברים שאמר באופן לא פורמלי המשורר והעורך הספרותי עזרא פאונד, מתישהו במהלך שנות העשרים של המאה העשרים)

סוף חודש מרץ שנת 2001. ההיסטוריה נעצרה. האידיאולוגיה קרסה. המודרניות אכזבה. אלוהים מת. נשארנו רק עם עצמנו ועם הזיכרון הקולקטיבי שרובו ככולו מושתל. עדיין נמצאים איתנו המיתוסים הגדולים והעמומים של העבר לצד הדימויים החדשים והמשוכללים שאנחנו בונים יום יום סביבנו. אבל לא רק אלוהים מת, גם דמות המספר מתה. בוטלה מחמת חוסר רלוונטיות, או נכון יותר, התפוגגה. הומרוס - גם כמושג של דמות האב וגם כדוגמה פרטית - לא קיים יותר.

היום יותר מאי פעם אנחנו מבינים שהסיפור מצוי בראשו של הקורא ולא בשליטתו הבלעדית של המקריא או המכתיב, וגם שהוא אורגניזם בן אלמוות, שלא כמו האדם. וההתרכבות של התובנה הזו אל תוכה של ההוויה הנוכחית המשטיחה היררכיות אמנם לא תספק תשובה מוחלטת לשאלה אם אלכס אפשטיין, הסופר הישראלי בן המאה העשרים, גדול יותר מהומרוס או להפך, אבל היא תעודד אמירה פרובוקטיבית כי הרומן "אודיסיאה" (הוצאת כתר), הקאוור המרשים של אפשטיין לאפוס הלירי הקדום, בהכרח טוב יותר מן המקור.

אלכס אפשטיין טען השבוע בפני ובפני אנשים נוספים כי הפוסט-מודרניזם קבור. הוא טועה בענק. רוח הדה-קונסטרוקציה הזו, המפרקת ומרכיבה מחדש ללא הפסקה, רוחשת מעל החלק המערבי של הפלנטה כבר כמה עשורים, ואם פעילות של שכתוב מיתוס ונראטיב כמו שמתקיימת ב"אודיסיאה" תמשיך להאיר את העולם העכשווי בפרשנות אמיצה, חסרת גבולות, מדהימה ביופיה הבריקולאז'י ועדכנית, בדיוק כפי שמעניק סופר הפנטזיה היחיד הפועל בארץ - אזי אין שום סיבה ראויה שתחלוף.

אז מה הוא עושה בתכל'ס? קודם כל אפשטיין חותך קצוץ קצוץ את קו הלינאריות המסורתי של הטקסט המגולל את קורות מסעו הסיזיפי בן עשור השנים של אודיסאוס הביתה לאחר מלחמת טרויה, ושם את קרעי העלילה בתוך פיהם של כמה מספרים, דמויות שמכוננות אירועים, קופצות ויוצאות מתוך המסגרת המסופרת וכך מרבדות למעשה את ההתרחשויות לכדי מספר מימדים. אחר כך הוא מעשיר את עולמם הפנימי של הגיבורים, מנפח את המאבקים הפנימיים, משדר החוצה את התודעה ורגעי ההזיות הכי כמוסים שלהם, כמו על מנת לקרב אותם אלינו, להפוך את המיתי לבשר ודם. ולבסוף הוא זורע בין השורות במקומות הכי לא צפויים סמלים תרבותיים מהמאה העשרים, ובכך כמו מאשרר מחדש את התוקף האל-זמני של הקומפוזיציה.

לא כאן המקום לדבר על על הסימבוליקה הנפשית המורכבת של היצירה, לא על המסרים האקזיסטנציאליסטים או על התכנים ההומאניים שלה, ובטח שלא על כל אותן רפליקות שנעשו לאורה במדיום הקולנועי. במקום בנוסטלגי יש לעיין בעתידי. צריך לדבר על אוורור כתבים עתיקים נוספים כמו ה"איליאדה", "גן העדן האבוד", "הקומדיה האלוהית", ואולי גם - אלוהים ישמור - התנ"ך. מסתובבת עכשיו שמועה שבולי ועמוס עוז יושבים משועממים בבית, מתים לאיזה פרויקט חדש, פוסט-ציוני, למה אמרו להם שגם הציונות מתה. נראה לי שאפשר להוציא מזה משהו.