יהי זכרו באוש

לאחרונה סיפרו העיתונים כי עיריית תל אביב נתקלת בקשיים בהנצחת זכרו של המשורר אלכנסדר פן על הבית ברחוב דיזנגוף שבו התגורר. האחראית על הנצחת אמנים בעירייה פנתה לבעלי הבית כדי לקבל את הסכמתם לתליית שלט הנצחה, אך נתקלה בסירוב תקיף, בתואנה כי "המשורר בגד באשתו ולא התנהג אליה יפה". על כן אין בכוונתם להסכים להנציח בשלט את זכרו.

מבחינה משפטית אין פסול בהתנגדותם של השכנים – זכותם של בעלי בתים להתנגד להצבתו של שלט על קירות הנכס שבבעלותם, והם אינם נדרשים לתת על כך כל דין וחשבון. השאלה העקרונית העולה מאירוע זוטא זה היא האם נהגו בעלי הבניין ברחוב דיזנגוף כשורה מבחינה תרבותית. האם לא שגו כשדנו את דמותו של המשורר המנוח לכף חובה על בסיס מדיניות חדר המיטות שלו.

בשנת 1988 הוציא פול ג'ונסון – היסטוריון ועיתונאי אנגלי שמרן – את ספרו השערורייתי "אינטלקטואלים" (שיצא לאור בעברית בהוצאת זמורה ביתן). הימים ימי מרגרט תאצ'ר, ורוחה הקלגסית של אשת הברזל חלחלה היטב לנשמתו של ג'ונסון, ומשם לתוך דפי מחקרו. דרך פעולתו של האיש פשוטה למדי: בכל פרק בספר (13 במספר) העלה ג'ונסון על המוקד אישיות היסטורית שלא ניתן להתווכח על תרומתה לתרבות ולמחשבה המערביים, אך ניתן גם ניתן להטיל בה רפש, לחשוף את צביעותה המוסרית ולהוקיע את חייה הפרטיים בפרהסיה. בזה אחר זה – כמו בבית-דין שדה מזורז – ניתח ג'ונסון אינטלקטואלים חשובים דוגמת רוסו, שלי, מרקס, איבסן, טולסטוי, המינגוויי, ברכט וסארטר. איש מהם אינו נמצא זכאי. אצל כולם, ללא יוצא מן הכלל, נגלית קופת שרצים המציגה אותם באור נקלה ומבזה.

קחו למשל את הנריק איבסן: ג'ונסון חושף בפנינו שחייו האישיים של הנורבגי הנודע היו היפוכם הגמור של הרעיונות ההומאניים להם הטיף. בעוד מחזותיו נקבו את הבורגנות השבעה, העלו שאלות טורדניות ביחס לכוחו של הכסף ועסקו בדיכויין של נשים בחברה המודרנית, חייו האישיים עצמם היו מפגן של רוע לב, אטימות ומיזנטרופיה. הטיפה המרה הביאה את איבסן להתפרצויות זעם תכופות, הוא היה אחוז דיבוק לזכות בכמה שיותר עיטורים ואותות הצטיינות, וכשנודע לו שהמשרתת שלו, איתה ניהל רומן, הרתה, מיהר לגרשה מביתה והתנכר לה ולבן שנולד להם עד סוף ימי חייו. עוד ג'וסי סטאף? הסופר הרוסי טולסטוי זוכה אצל ג'ונסון לפורטרט גרוע מזה של עופר מקסימוב. מהמר כפייתי ועלוב שלא חש כל נקיפות מצפון על הכספים שלווה מאנשים ושאותם לא טרח להחזיר מעולם; אדם שבמקביל להטפותיו הפומביות על הצורך בהקניית חינוך ומוסר נוצריים לכל אותם "איכרים בורים", שם לו למטרה לשגל (בהסכמה ושלא בהסכמה) כל בחורה צעירה שניכרה בדרכו בעת שהיה בגילופין. מה יש לדבר, חלאה של ממש.

ניתן כמובן לפרק באופן שיטתי את מחקרו של ג'ונסון ולטעון כי מדובר בצייד שמרן, קפיטליסט וחשוך, השם לו למטרה לחסל כמה שיותר אנשי רוח סוציאליסטים שזכו, לדעתו, ליותר מדי כבוד והערכה (מדובר כמובן בחיסול מטאפורי – כל הדמויות הנדונות בספר לא היו בחיים כשזה יצא לאור). ניתן גם למנות בלש פרטי שיחשוף את ג'ונסון לסוג דומה של חקירה, אותה הפעיל בעצמו על מושאי כתיבתו, אולם על אף האטרקטיביות של פעולה מסוג זה, מוטב יהיה להניח לאיש ולבחון את תפישת עולמו, שזכתה השבוע לגיבוי של ממש ברחוב דיזנגוף בתל אביב.

האבחנה הברורה שהיתה בעבר בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, בהיעדר אמצעי תקשורת חטטניים, סייעה להסתיר לא מעט שלדים וטייחה לא מעט פרשיות שחיתות, אבל היא גם קיפלה בתוכה לא מעט טוב, בכך שהציבה סולם ערכי ברור שקבע מה חשוב ומה טפל, מה ראוי שייחקק בתודעה ומה עדיף להשליך לסל המיחזור של ההיסטוריה. אם לחזור לקשיות עורפם של אנשי הבית ברחוב דיזנגוף, הרי שבשבילם עברו הפרטי של אלכנסדר פן חשוב באותה מידה, אולי אפילו יותר, ממפעלו התרבותי המפואר. הם אינם טוענים דבר בגנות שירתו או תרגומיו (ספק אם לקחו לידיהם ספר של פן בעת האחרונה), אלא בגנות הקולות שדלפו מקירות ביתו של האיש. האם ניתן לשכנע אותם שעצם סירובם מנציח תפישת עולם קטנונית המעודדת שטיחות מחשבתית ומרדדת את התרבות הישראלית? אינני יודע. לא נותר אלא לפנות לטוב ליבם של הדיירים, לבקש מהם להניח בצד את משקעי העבר של ועד הבית ולהיעתר לצוואתו הרוחנית של אלכסנדר פן, כפי שהיטיב לנסחה בשירו "רחוב העצב החד-סטרי": "איני רוצה להיות אינני/ אני רוצה להיות ישני בכל שנייה".