תן לי שקל

עבורי, ואני מניחה שאני לא לבד, יש משהו מענג מאוד בקריאה על עוני. יש איזושהי הנאה אובססיבית, מזוכיסטית, בחישוב הזה של כל שקל ואגורה ובמחשבה על "איך הייתי מסתדרת עם..." ו"מה הייתי עושה אם גם אני פתאום...". כזו היא, למשל, הקריאה ב"דפוק וזרוק", ספר ההומלסים של ג'ורג' אורוול, וכזוהי גם הקריאה ב"כלכלה בגרוש - איך (לא) להסתדר באמריקה" של ברברה ארנרייך.

כמובן שיש בהנאה הזו גם משהו פורנוגרפי וממש לא מוסרי, במיוחד כשמדובר בספר כמו זה של ארנרייך, שמטרותיו הן חברתיות לחלוטין. אבל, יש להודות, אלמלא הסקס-אפיל של העוני, "כלכלה בגרוש" לא היה נמכר בארצות הברית ב-800 אלף עותקים, ועיתון כמו "7 ימים" לא היה טורח לערוך ראיון עם המחברת.

העיתונאית ברברה ארנרייך, סוג של מייקל מור ממין נקבה, יצאה בסוף הניינטיז לתחקיר שטח מעמיק שמטרתו לחשוף את ערוותה של ארצות הברית, שהתפארה אז בפריחה כלכלית מפוארת. במשך כמה חודשים היא נדדה ברחבי אמריקה בין עבודות ניקיון, מלצרות, סיעוד וזבנות, בניסיון להבין איך יכולים עניי אמריקה להסתדר כששכר הדירה הוא לרוב גבוה יותר משכר המינימום. היא מילאה שאלונים שמבררים איתך שאלות כגון " האם אלשין על חברי לעבודה?", "האם יש מצבים בהם סחר בקוקאין איננו פשע?" ו"ביחס לאנשים אחרים, האם אני מועדת יותר או פחות להסתבך במכות?". היא מלצרה במסעדה שבה אסור לעובדים לשבת או להיכנס מהכניסה הראשית, שפשפה רצפות בחברת "דה מיידס", שמאמינה במירוק על הברכיים, כשהישבן מזדקר אל על, ובסיסמה (המתייחסת למצבים של פציעה או מחלה) "לעבוד עד שיעבור". היא הכירה משפחות שחיות בדירת חדר צפופה ואנשים נטולי ביטוח רפואי, אוכל ותרבות פנאי כלשהי.

תאמרו - אפשר לחשוב, גיבורה גדולה, האנשים האלה חיים ככה כל החיים, היא כתבה מזה ספר ועשתה ימבה כסף, ועוד חזרה לבועה הבורגנית שלה. ובכלל, מי יודע כמה כסף קיבלו עובדי הדפוס שעבדו על הספר לא פחות קשה ממנה. ומי קנה את כל העותקים האלה? בטח לא העובדות של "דה מיידס". אכן, הסוגיות האתיות שמעלה הספר עולות במידה מסוימת גם מעצם קיומו של הספר, אבל אין זה אומר שהוא לא לגיטימי. "כלכלה בגרוש" (הוצאת בבל) מצביע על ריקבון במערכת מתוך המערכת הרקובה עצמה, ולכן הוא אינו יכול לשלול אותה לחלוטין; מה שאומר שהספר כנראה לא יציל את העולם או יביא למהפכה. ובכל זאת הספר הזה עושה משהו. אולי דווקא משום שבארציות האנושית שבתיאורים של ארנרייך, בניגוד לאלה של איזה בולו בולו אנרכיסטי, יש את הכוח לעורר את רגש החמלה.

תרבות השוליים האמריקאית שהיא מתארת כאן, בניגוד לסטריאוטיפים ולייצוגים בסגנון לארי קלרק, אינה רוויית אלימות, בורות ורשע – להפך, מדובר באנשים (ונשים בעיקר) הגונים, שבסך הכל מנסים להרוויח את לחמם ביושר, אבל המדינה לא כל כך נותנת להם. ארנרייך לא מגלה לי שום דבר שלא ידעתי על שלטון ההון, הכלכלה הקפיטליסטית ופערי המעמדות שרק הולכים וגדלים, אבל היא הביאה אותי להרגיש את זה לרגע ולהזדעזע, לצאת משאננותי הבורגנית ולתת דעתי על כך שלמרות שנדמה לנו שתופעת העבדות חלפה מן העולם, היא עדיין חיה וקיימת, רק בשינוי אדרת. וככל שיש אנשים שמתעשרים, יש יותר אנשים שצריכים לשרת אותם.

כמובן שלא מדובר רק על ארצות הברית, ולא קשה לעשות את האנלוגיה לתוכנית "ההבראה" של ביבי, מאבק החד הוריות, העובדים הזרים ואפילו לובה בלובה, שנראית פתאום קצת יותר מ"עושה משלוחה". כמו בכל פורנוגרפיה, יוצא שאתה מתחיל את הקריאה ב"כלכלה בגרוש" מתוך הנאה, אבל מסיים בתחושה איומה של אשמה.