כולנו אוכלים מאותו המסטינג

"צעירים יפים ומבריקים" הוא מונח שנטבע בשנות ה-30 על ידי העיתונות הבריטית הפופולרית, כדי לתאר את החברה הלונדונית הגבוהה של הימים טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זו ששמה לה למטרה למרוד בדור ההורים השמרן, באמצעות מסיבות פרועות וחיי הוללות. ברוח הדברים האלה יצר סטיבן פריי - שחקן, סופר ועכשיו גם במאי - סרט המבוסס על הרומן “Vile Bodies” מאת איוולין וו.

ייחודו של הסרט במתח המעניין שהוא יוצר בין התנהלותם הדקדנטית של אותם צעירים לבין התנהלותה הדקדנטית של העיתונות המציצנית, המוצצת את קיומה ממסיבות החשק הללו. בסרטו הראשון פורש פריי לנגד עינינו תמונה אירונית למדי של החברה הלונדונית של שנות ה-30, משני צדי המתרס: זו העטופה בהילת הזוהר של פורקן טוטאלי, וזו העומדת מנגד וצופה בה בספק קנאה ספק בוז, אך רעבה לכל פיסת רכילות כדי להפיג את שעמומה ולנער את אפרוריותה. זו חברה שחיה בעצם דרך האחר.

אלא שהצעירים היפים והמבריקים משועממים לא פחות, וחוויית הריק הזו מקבלת אצלם ביטוי מילולי מפורש במסיבות עצמן, או מודחקת לטובת שכרון וסימום, עד כדי הרס עצמי ושיגעון. שתי הפנים הללו של לונדון נפגשות בדמותו של גיבור הסרט, אדם (סטיבן קמפבל מור), סופר מוחמץ שמתוך אילוצים כלכליים נגזר עליו להיות חפרפרת רכילותית, המסקרת את מסיבות השחיתות, על אף שהוא עצמו לוקח בהן חלק. מתוך הקונפליקט שהוא נתון בו מייצר אדם שפה רכילותית חדשה, שדמויות זוהר פיקטיביות מככבות בה ומסעירות את לונדון כולה, בבחינת בגדי המלך החדשים.

דרך העמדת שרשרת ארוכה של מראות מעוותות עולה שאלת הייצוג כשאלה מוסרית, ומן הרגע הזה מופקע הסרט מהיותו תקופתי. הצורך החברתי העמוק שלנו בזוהר, גם אם פיקטיבי, הוא צורך נצחי. הצורך הזה מייצר מיד מערכת רקובה משולשת: אלה הלוקחים על עצמם להיות מייצגי הזוהר, אלה הלוקחים על עצמם לייצג את מייצגי הזוהר, ואלה המתבצרים בעצמם, כביכול מחוץ לתמונה, אך בעצם ניזונים מפירורי המידע הנזרקים להם בעיתונות הצהובה, כמעין עין שלישית בלתי מתחייבת, שלכאורה תוכל להתנער תמיד מחלקה במערכת הזו. למעשה קיימת תלות גדולה בין השלוש, וכל אחת מהן משתקפת בסרט כמהות חולה ועצובה, שתשלם מחיר טרגי ממש על התלות המופרכת הזו.

אלא שאם לא די בזה, בוחר פריי בחוכמה גדולה לטשטש את הגבולות בין שלוש המהויות ולהצביע באמצעות כך על הריקבון הנורא שפשה בחברה, עד כדי כך שאפילו מלחמת העולם השנייה שפורצת לפתע, איומה ככל שתהיה, נראית כהצלה מסוימת.

בהקשר הזה קשה שלא לחשוב עלינו, הבולעים בתאווה כל בדל ציפורה ומסיבת השקה, גם אם טורחים להחמיץ פנינו לאחר מכן, כשברקע מתנהלת מלחמה אמיתית, איומה, שרק בכוח מעשיה האכזריים להפקיע אותנו לרגע בודד מן הפיקציה החולה הזו. קשה שלא לחשוב על התלות המופרכת המתקיימת עד היום בין גיבורי התרבות המקומיים לתקשורת השואבת מהם את כל כוחה, ועלינו, הנשבים בסיפור הזה בתערובת פתטית של תשוקה וחולשה.

מבחינה זו, "צעירים יפים ומבריקים" הוא סרט מרתק על המערכת המסואבת של זוהר פיקטיבי, גם אם לקראת תומו הוא מריח מחולשה מסוימת, הנעוצה בהתעקשות מיותרת לשוות לו ניחוח הוליוודי, שבו "הגיבורים הטובים" יסיימו בטוב ויינצלו מן הרשת הטורפת והמרהיבה שעיצב פריי לאורך הסרט.