צאו מהמטריצה

"היפשושיות", רצועת האנימציה הסאטירית של ערוץ 24, היא עוד קורבן להאללת הפורמט בטלוויזיה שלנו. היא חוברת ללא מעט נסיונות לייבא פורמטים אמריקאים כמעין נוסחת קסם שצריך רק לשנות בה את קוד השפה לעברית. אבל כמו ש"פאזל" לא הפכה ל"סיינפלד" הישראלי, "היפשושיות" אינן ביוואס ובאטהד הציוניים. הנעליים האמריקאיות הגדולות לא רק שאינן מקרינות קסם על הוורסיה הישראלית במקרה זה, הן אף מעצימות את תחושת המבוכה והזיוף, שרק צפייה בסרטים ישראלים מהאייטיז יכולה להתחרות בה.

בתוכנית מככבות שתי דמויות מזדקנות שהן קריצה ברורה לגרעין הקשה של הישראליות: הזמרות יפה ירקוני ושושנה דמארי. תוך כדי אימוני כושר מלהגות השתיים על קליפים ישראליים ותוקעות מתחת לחגורה לזמרי ישראל ואחת לשנייה. יש בתוכנית לא מעט פאנצ'ים טובים, אבל הם אינם מתחברים לכדי דמויות מאופיינות ושוחים בים של סתמיות וחצאי חיוכים.

נראה שלהיות לא תקין פוליטית הפך שם לחזות הכל, אלא שאם במקבילה האמריקאית הטמטום, הגסות והרדידות ציירו קריקטורה משעשעת של הנוער האמריקאי, כאן הם מולבשים על דמויות תלושות של מיתוס ישראלי דהוי. הגלוקליזציה (שילוב של אלמנטים מקומיים בתוצרי הגלובליזציה) היא עניין בעייתי באופן כללי, וכשזה מגיע לתכנים טלוויזיוניים זה אפילו יותר מסוכן. הצחקוקים הרפטטיביים, שאצל צמד המפליצנים האמריקאי היו שיא האותנטיות ולא נמאסו מעולם, נשמעים מגרונן אכול הסיגריות של היפשושיות מביכים עד גרוטסקיים. ביוואס ובאטהד היו החברים שלך מהתיכון, השכנים שלך, ובעיקר צופי MTV, וכך הלעיגו בצורה דו כיוונית גם על הקליפ שבו צפו וגם על אלו הצופים בשחיטה. האלמנט המתוחכם הזה אינו קיים כלל בגירסה הישראלית, מה שמותיר אותנו בלי שום נקודת הזדהות עם הדמויות, שאפילו אינן מובחנות אחת מן השנייה בתכונות אישיות בולטות.

אין להסיק מכך שקללת גורל גוזרת אוטומטית כי פורמט זר ייכשל בתהליך הייבוא שלו לארץ. הכישלון הזה הוא תולדה של קו מחשבה המעדיף את הצורה על התוכן. יש לנו פורמט מנצח - יותר לא צריך להתאמץ. מקסימום לתבל אותו בכמה אייקונים ישראלים מוכרים. "החמישיה הקאמרית" היטיבה לאפיין את הסינדרום הזה במערכון על ישיבת תכנים בטלוויזיה: "למה שלא ניקח מנחה שיישב באולפן ויראיין אנשים?!". הייבוא האוטומטי הזה יכול לעבוד לא רע בשעשועונים. כשצריך לבנות דמויות אפקטיביות ותסריט אמין זה קשה בהרבה.

אבל גם זה אינו מצדיק לא מעט יציאות גרועות במיוחד, שבתהליך עריכה נבון היו נחתכות. אם יש עוד מחלה שהרצועה הזאת מייצגת היא נטייתה של הסאטירה הישראלית לעשות לעצמה חיים קלים ולצחוק על הדבר הצפוי והמתבקש מכל. זמרת שמנה או זמר עם מבטא מצחיק הם פאנץ' לעצלנים. כפי שלימדה אותנו "ארץ נהדרת", סאטירה שצוחקת על חלשים בדרך כלל יוצאת רע גם בלי נימוקים דידקטיים, פשוט כי היא טריוויאלית יותר. לכן דאחקות על סצינת המוזיקה הישראלית הנאבקת לנשום מתחילה במקום מאוד בעייתי.

אני מאמין גדול בגישה סלחנית כלפי תחלואי ילדות, אלא שככל שהזמן עובר, וכולם רוצים לעשות לעצמם חיים קלים, הסיכוי למצוא את הקול האותנטי נראה קטן. אם יש ישועה לרצועה הזאת, היא נמצאת ביכולת להתנתק כמה שיותר מפורמט האב האמריקאי ולהתחיל לחשוב ישראלי. או לפחות לחשוב.