בעוד כמה (וכמה?) שנים, כשתקום ועדת האמת והפיוס שתחקור את פשעי משטר האפרטהייד בישראל, יתייצבו בפניה דנה ברגר, יוסי פולק, דניאל סולומון, דפנה ארמוני, ירמי קפלן, דני ליטני ואלברט עמר. האור באולם הוועדה יועם, ועל המסך יוקרן הקליפ לשיר "בעיניים פקוחות". הקליפ, כך יספרו שם, היווה את שיאו של הקמפיין נגד "מדיניות החנק" של ממשלת ישראל. הוא הופק על ידי ארגון "בצלם", למרות שבזמנו העובדה הזו הוצנעה. אחד מחברי הוועדה ישאל למה היה צריך להחביא את החסות של "בצלם", ויענו לו שרק אחרי שהשיר תפס בגלגל"צ יכלו לחשוף את החסות האידיאולוגית. כי אסור היה לאמנות להיות פוליטית.
נדמה שהמכנה המשותף לאמנים המשתתפים בקליפ הוא שאין להם ממש מה להפסיד. אולי למעט דנה ברגר, אף אחד מהם לא באמת מסתכן באיבוד קהל פוטנציאלי של מתנחלים או ידידי השטחים. ודווקא ברגר הופיעה השבוע בתוכנית הבוקר של ערוץ 2 ודיברה על 600 המחסומים שממררים לנו ולהם את החיים. המילה "פלסטינים" על כל הטיותיה אמנם לא הוזכרה כלל בראיון, וברגר הדגישה שבחרה להשתתף בקליפ כי "בצלם" אמרו שזה "לא קיצוני, לא פרובוקטיבי ולא חתרני", אבל גם היא יודעת שלהגיד היום "די לכיבוש" זה מספיק חתרני.
מרשימת האמנים שיי?נ?קו על ידי ועדת האמת והפיוס נעדרים אלה שיש להם מה להפסיד. למשל אהוד בנאי, שפעם אסף פליטים ולא פחד לגעור באחמד שיערבב את הטיח. בנאי היה עסוק באלבום החדש שלו, בו הוא מקדיש שיר, "הופעת מילואים", לחיילי צבא הכיבוש. גם השיר "גבולות", שמוקדש למה שנקרא "המצב", עוסק בטשטוש המצב ונורא נזהר שלא להגיד שום דבר מקומם. לא להגיד שום דבר. "הוא כבר לא כל כך צעיר, יותר מחמישים", שר בנאי על הפרויקט הציוני, "והוא עובר זמנים קשים, נלחם עם השכן העצבני על החצר". אלא שבנאי לא שם לב שלשכן העצבני אין בית. והיו עוד אמנים שלא הסכימו להשתתף בפרויקט של "בצלם". אף אחד מהם לא אמר שהוא לא מזדהה עם המסר. אף אחד גם לא אמר שהוא מפחד שזה יפגע במכירות של האלבום שבדיוק יוצא. כולם פשוט היו עסוקים.
הקליפ של "בעיניים פקוחות" באמת לא קיצוני. זה קליפ רגיש שמתחשב בקהל. העריכה השמיטה את החייל שבועט בפלסטינית, ואת זה שיורק. לא נכנסו לשם חיילי מג"ב שמכריחים את הפלסטיני לשיר את המנון היחידה שלהם, וגם לא הילד שעומד שעות על הברכיים עם ידיים קשורות מאחורי הגב. "בצלם" יודעים שיש לא מעט מקרים קיצוניים וחמורים, אבל החליטו להאיר דווקא את השגרה. הם מבינים שהחיילים הם בסך הכל הקצה של מדיניות אכזרית. גם זה שבועט הוא במידה מסוימת קורבן.
את התמונות שנותרו על רצפת חדר העריכה אני זוכר מהביקורים שלי בשטחים. באחד מהם, בדרך החוצה מהעיר שכם הנצורה ומפוררת מפגזי הצבא, נתקלתי בטור השגרתי במחסום חווארה. בתמימותי נעמדתי בסוף הטור וחיכיתי לעבור. אחרי שעה ללא תזוזה התחיל להחשיך. החלטתי להתגבר על הבושה ולעקוף את האנשים שחיכו לתורם כדי להגיע לבית-החולים, או לעבודה או לחתונה של הבן. ניגשתי לחייל, שמיד כיוון אלי את הקנה, והרגעתי אותו אני ישראלי. יהודי. "מה אתה עושה פה?", הוא נזף בי. התאפקתי לא לשאול אותו בדיוק את אותה השאלה.
ומה בנוגע לאסירים עם בוץ על הרגליים?
27.1.2004 / 9:51