שולי דן - חוקר פרטי: רומן בלשי בהמשכים

גאיה ניצלה את חיבתי להיגיינה ואת עוינותי לרעיון הכדור בראש והשתמשה בי כסבל ראשי במיזם הזזתם של דודי גיל ולי, פינויים, גרירתם והעמסתם על הלנדרובר הכסוף שחנה מתחת למשרד שלי. "עכשיו אנחנו נוסעים", אמרה גאיה, "להיפטר מהגופות". הרגשתי כמו הכוכב הראשי בסרט מחורבן שהפקתו נקטעה באמצע בגלל קשיי תקציב או הסתלקות שחקני המשנה בשל שביתה של האיגוד המקצועי. וקצת נשבר לי. למען האמת, נשבר לי הרבה.

"אתם יודעים מה", פניתי לשני מהונדסי הביון הפוטוגניים האלה, "אני נשאר כאן, במשרד שלי. אין לי חשק לבוא איתכם. אתם יודעים איפה אני גר ואם תחליטו לחסל אותי, גם גדעון השופט לא יעמוד בדרככם. אז איך שאני רואה את זה, מכיוון שאני ממילא לא יודע כלום כל כלום, גם אין לי דרך לגרום לכם כל נזק. יותר מזה: אני לא מאמין למילה שיוצאת מהפה שלכם, וגם אם אחליט ללכת לסניף המשמר האזרחי הקרוב ולהתחיל לזמר, סביר להניח שיבעטו בי כל המדרגות – הכנות הפוליטית של אהוד אולמרט יותר אמינה מהנראטיב הזה. אז בואו נעשה הסכם של כבוד: אני אשאר כאן במשרד, מדי פעם אצא לעשות קניות ולהוציא את הילד שלי מהגן, וכשאתם תצטרכו אותי, פשוט תרימו טלפון, כמו כל לקוח משלם". גאיה צחקה. רז צחק. יכול להיות שהטיעון שלי נשמע להם כמו שירת הברבור של עוד קורבן חסר חשיבות במשחק הגדול, אבל למרבה הפליאה – הם הסכימו.

עשר דקות אחרי שסיימתי לגלם את האידיוט שלא שולט בשום דבר חוץ מהצרכים שלו, הם נעלמו לתוך האפור דהוי של תל אביב, ממריאים להם כמו שני שדוני פאקמן שנבלעו במערה, מבטיחים להגיח מהצד השני.

חזרתי למשרד, הרמתי טלפון לרוני וביקשתי ממנה לבוא. רוני שאלה אם הכל בסדר ואני אמרתי, "אני צריך ממך טובה". בהתחלה היא היתה נעולה על גישת "אין מצב", אבל לאחר 120 שניות של שתיקה נואשת שלי היא התרצתה ואמרה, "טוב, אני משאירה את יואבי אצל אמא שלי ומגיעה". כשהגיעה היתה לבושה בטייטס שחורים, בחותלות ובגופיית ספורט כחולה, מתחת לטרנינג בד דק בצבע צהוב בננה. המאמא ביץ' הזאת ידעה לפלרטט עם רגשי התסכול המיניים של גברים מדוכאים ארוטית. "אני ממהרת לשיעור חיטובים ב–C", היא אמרה. רציתי לנזוף בה, אבל במקום זה אמרתי לה, "רוני, אני צריך לספר לך משהו. ואני חייב להיות בטוח שלא תספרי את זה לאיש". היא אמרה, "אתה מתחיל לי שוב עם פרצוף הדרמה קינג שלך?". אמרתי, "תקשיבי ותקשיבי טוב". היא פתחה את רוכסן הטרנינג וגילתה מחשוף רך שרימז על זוג יצורים חיים שהיו פעם שלי ושעכשיו היה אסור אפילו ללטוש אליהם עיניים מבלי להיתפס כלוזר מוחלט.

"מה שאני עומד לספר לך עלול לסכן את חייך", פתחתי, "כך שאני מרשה לך להגיד לי כבר עכשיו 'תודה – אבל לא תודה'. אבל אם את מוכנה לשמוע את הסיפור שלי, את צריכה להבין שברגע שאת נחשפת לעובדות, את הופכת לחלק מסיפור שהדרך היחידה לצאת ממנו בחיים היא לוודא שכל מי שמסכן את חייך לא נמצא יותר בחיים". רוני התיישבה על קצה הכורסה – ואני הרהרתי לעצמי שבאותה נקודה בדיוק ישבו במהלך היום הזה שתי נשים צעירות ויפות ממנה בהרבה, אלא שהיא הצליחה לעורר בי סך התרגשות שעלה על זה של שתיהן, פי מאה מיליון, ושאלה, "למה לי להיכנס לסיפור כזה?". אני השבתי, "לא כדאי לך. למעשה, אני מזהיר אותך שלא להיכנס אליו. אלא שאני מבקש ממך להיכנס אליו כדי לעזור לי. את מבינה, נשארתי די לבד, הגעתי למצב בו אין לי אף אדם לבטוח בו. תקשיבי למשפט המגוחך הבא: כרגע, גרושתי, שבגדה בי במהלך הנישואין ושיקרה לי במשך מי יודע כמה שנים, היא האדם הכי אמין שהצלחתי להקריץ מרשימת השמות של האנשים המוכרים לי. עולם מגוחך, הא?".

רוני אמנם גיחכה. "מוזר שאתה מדבר על אמינות ועל בגידות... אבל עזוב, אני לא רוצה לפתוח עכשיו את תיבת פנדורה שלי, נראה לי ששלך מעניינת יותר". איבדתי את הסבלנות. "אז את הולכת על זה?". רוני משכה בכתפיה ואמרה, "רק אם אתה מבטיח לי שיואבי לא בסכנה". התכופפתי אליה, אחזתי בשתי כתפיה ואמרתי, "אז זהו, שזה העניין, שיואבי כבר בסכנה. אני לא חושב שברורה ומיידית, אבל בהחלט סכנה. הוא בסכנה מכיוון שאני יודע דברים שאסור לי לדעת ומכיוון שהאנשים שיודעים שאני יודע את הדברים שאני יודע עושים ג'אגלינג עם החרדות שלי ועם החיים שלי. מכיוון שאני בסכנה, גם הוא בסכנה. למען האמת, מותק, גם את בסכנה". רוני מלמלה "המממ" מודאג ושאלה, "אתה בטוח שאתה לא מגזים?", ואני חייכתי, "בובה'לה, כבר הרבה זמן לא דיברתי בכזה אנדרסטייטמנט". רוני אמרה, "מוזר, אבל אני מאמינה לך". ואני אמרתי, "בוא נתחיל בעובדות הפשוטות: במהלך הימים הקרובים, אולי אפילו השעות הקרובות, יתבצע נסיון חיסול של שירותי ביון זרים את צמרת הממשל בישראל. אני לא יודע מי, אני לא יודע כמה אנשים נמצאים בסכנה מוחשית. אבל אני יודע שהמבצע הזה כבר יצא לדרך".

"ואנחנו מוכרחים לעצור אותו", אמרה רוני. "לא, חמודה", הסברתי לה את פני הדברים, "אנחנו חלק ממנו".