אל תביטו לאחור, הניחו להולכים

לא נעים לראות סדרה איכותית מידרדרת אל תהומות הפתטיות, כשהיא ממשיכה בנחישות מתישה לעוד עונה ועוד אחת, מבלי שנותנים היוצרים דעתם על כך שהכתיבה מתיישנת, המשחק משועמם, העלילות צפויות והשטיקים מרקיבים. מובן כי האוחזים במושכות מתקשים לסגור את השלטר על ברבור שמניב עבורם ביצי זהב, אלא שבשלב מסוים הברבור מתפגר, ואלו מתעקשים להמשיך לסחוט את הגופה. "24" התחילה לגלות סימני עייפות כבר בעונה השנייה, בהנהגתה המנג'סת של קים באוואר, וכעת, לרגל שיבוצה הזריז של העונה השלישית בלוח השידורים הישראלי, לא נותר אלא לקוות שתהיה לא רק טובה ואפקטיבית, אלא גם אחרונה.

שובו של ג'ק באוואר הוא הזדמנות מצוינת לערוך סקירה קצרה של מי שידעו לגמור בזמן ומי שהמשיכו הרבה אחרי שהסוס פרש לגימלאות בפלורידה. מסימני הזיהוי הבולטים לסדרה שפג תוקפה הם עזרי החייאה: תפקידי אורח אטרקטיביים, לידות, מיתות וחתונות. "אלי מקביל" היא דוגמה מצוינת למוות ארוך ומייגע שכזה. מי שהיתה לחצי דקה הרווקה החדשה והעצמאית, הפכה תוך זמן קצר לפירה קר מאתמול. לא מצחיק, לא שנון, ובעיקר ניג'וס ארוך ואינסופי. גם "בוורלי הילס 90210" לא ידעה לפרוש בזמן, ובנסיונות נואשים להמשיך לשבות את לבן וארנקיהן של בנות 12 שלא ידעו את ברנדה, דאגו התסריטאים שנוזלי גוף יוחלפו בין כל חברי הקאסט והקפידו לסלק את בתוליה האנכרוניסטיים של דונה. טריק ה"כולם מזדיינים עם כולם" יכול בהחלט להתיישב גם עם סדרת הספין של ילדי בברלי, "מלרוז פלייס", שאף שיכללה את הנוסחה לכדי "כולם מזדיינים עם כולם ואז מנסים לרצוח אותם". מתמשכת נוספת בז'אנר החבורות היא "דוסון קריק", שסיפור אהבתם הממומש/לא ממומש של דוסון וג'ואי הפך שם "עצוב ופתטי", כפי שהיטיבה לנסח אחת הדמויות מפיו של תסריטאי מתוסכל באחד הפרקים. בשיאה של אחת העונות המאוחרות בסדרה ישבה החבורה בשתיקה ובשיאה אמרה ג'ן: "יכול להיות שאין לנו יותר מה להגיד אחד לשני?". "בהחלט יכול להיות", ענה לה דוסון. הם המשיכו לעוד עונה אחרי האפיזודה הזאת.

סימפטום נוסף לסוף מיוחל המסרב להגיע הוא ההתעקשות המצערת להמשיך אחרי הפרת המתח המיני שהחזיק את הסדרה. מפורסמות בז'אנר שדעכו לאיטן: "בלשים בלילה" ו"מי הבוס". עוד ניג'וסים שהסתיימו בדרך כלל אחרי זכייה כפייתית של כוכבת הסדרה באינספור פרסים ובתינוק מיותר לחלוטין: "משתגעים מאהבה" ו"מרפי בראון".

אצלנו ריבוי עונות כפייתי הוא כמעט בלתי אפשרי, בשל העובדה שישראל רחוקה מלהיות מעצמה טלוויזיונית שמשקיעה ביצירה מקורית. מכיוון שעל כל פרק שמופק כאן יש לצאת למאבקים מרובי אג'נדות בכלל ויורם חטב בפרט, קשה למצוא כאן סדרות שלא ידעו לגמור בזמן, אלא יותר כאלה שלא ממש הצליחו להחזיק את הראש מעל המים. ובכל זאת נזכיר את העונות האחרונות והמיותרות של "הפוך" ו"פלורנטין".

על רקע כל זה מן הראוי להעריך את יחידי הסגולה שיודעים מתי די; שיודעים ללכת כשעור הפנים מתוח, השיער מלא ברק, העיניים נוצצות והמבקרים מלטפים. לרשימה הנכבדת הזאת צעדו באצילות "סיינפלד", "המופע של לארי סאנדרס", "רצח מאדום לשחור" ו"סקס והעיר הגדולה", שלמרות נפילות קטנות בדרך מסיימת עם שיק של סופר מודל. "עמוק באדמה" ו"הספורנוס" צריכות להישמר לנפשן ולחשב צעדיהן בחוכמה וברגישות.

אך לא רק מסטיקים עבשים הנחילה לנו הקופסה שבסלון, אלא גם מקרים הפוכים - סדרות משובחות שנלקחו מאיתנו בטרם עת. רק הנצו ניצני ידידות, והנה יד גסה נטלה מאיתנו את העונג, בדרך כלל בשל טיפשותו של הקהל האמריקאי, שלא השכיל להבין כי אבני אודם מבהיקות בידיו. כך "אלו הם חיי" ("My So-Called Life"), שהיתה הקרקע הפוריה לצמיחתם של קלייר דיינס וג'ראד לטו, "זרוקים ויורמים" (Freaks and Geeks) ו"גרוס פוינט". בגזרה המקומית לא נותר לנו אלא לפנות בתחינה למי שמעט בינה בראשו, אהבת יצירה בלבו וכסף בכיסו: אנא, הפיקו עוד עונה ל"תיק סגור" ו"מעורב ירושלמי", שתיים מהסדרות הישראליות הטובות שנצפו פה.