שייגעץ

משהו קורה עם האמנות הפלסטית הישראלית בעת האחרונה. משדה אזוטרי הפונה לקבוצה של מביני עניין, הפכה האמנות לזירה חיה ובועטת המעסיקה את כלל השיח הציבורי בארץ. בטרם גוועו הדי פרשת השגריר הג'ינג'י והמיצב בשטוקהולם, בטרם יבש הדיו בפולמוס אדם ברוך-שרה ברייטברג-סמל, אנו עדים השבוע לתקרית תומרקין ופרס ישראל, שטרם נאמרה בה המילה האחרונה. האם מדובר בצירוף מקרים גרידא, או שמא אנו עדים לשינוי של ממש בסדר היום התרבותי של החברה הישראלית? על שאלה זו מוקדם מדי לנסות להשיב, אבל כל תשובה אפשרית תושפע במידה רבה מזכייתו של תומרקין בפרס הנחשק, או מכל תרחיש אחר שימנע ממנו את הכבוד שלו הוא מייחל כבר שנים.

על התבטאויותיו התכופות של תומרקין אין כל טעם להרחיב את הדיון. גליון ההרשעות של האיש, הכולל סדרה ארוכה של אמירות תקשורתיות פרובוקטיביות, מעיד – אם לנקוט בלשון אנדרסטיימנטית בעליל - שאין מדובר ב"אדם נחמד". ודווקא בשל כך אסור לשכוח, שאת ההחלטה להעניק לתומרקין את פרס ישראל בפיסול קיבלה ועדה בת שלושה שופטים, שהתעלמה לחלוטין מדבריו מעוררי המחלוקת של האמן הנרגן, ועסקה אך ורק בשיפוט פועלו האמנותי. זה לא שחברי הוועדה לא פתחו עיתון בעברית בשנים האחרונות, הם פשוט לא מצאו את עובדת היותו של תומרקין "הילד הרע של האמנות" רלוונטית להכרעתם. לפיכך, את גל התגובות הנזעמות לו אנו עדים ביומיים האחרונים, הקורא לשלול לאלתר את הפרס מהאיש הבזוי הזה, יש להבין לא רק כהתנגדות לתומרקין עצמו, אלא כניסיון כוחני לכונן נורמות שיפוטיות המבכרות את אמנות החצר המתחנפת, ואת האמן הלוחך בישבני האוחזים בשלטון.

בראש רשימת המקטרגים של תומרקין ניצבים חבר הכנסת אלי ישי, שקרא להעניק לאיש הגזען "אות קלון", ושאול יהלום, שאף שוקל לעתור לבג"ץ אם לא תתעשת שרת החינוך לימור לבנת, ותבטל לאלתר את זכייתו של הפסל המשוקץ בפרס. נדמה לי שלא אחטא לאמת אם אטען ששניים אלו - הפועלים על פי הציווי המקראי של "לא תעשה לך כל פסל וכל מסכה" – הם הדיוטות של ממש בכל הקשור לאמנות פלסטית, להוציא אולי כמה סופרי סת"ם ואמני יודאיקה החביבים עליהם במיוחד. ההיגיון מחייב שאנשים ששכל בקודקודם יחרישו כשעולה נושא בו הם בורים לחלוטין, אך למרבה הצער לא כך הם פני הדברים במחוזותינו.

מובן שתהיה זו בורות של ממש לגזול את הפרס מידיו של תומרקין – בורות המתכחשת למפעלו האמנותי המונומנטלי ובוחרת לעסוק בהבליו של האיש, המודה בגלוי שאין הוא שולט כלל בחרצובות לשונו. דווקא ההחלטה להעניק פרס חשוב לדמות קונטרוברסלית כל כך, יש בה כדי להצביע על התנהלות נורמלית, אוטונומית במהותה, של גופי התרבות בארץ. הבחירה בתומרקין משמחת דווקא משום שהיא מעידה על מידה בריאה של חוסן תרבותי. אם נבקש לעצמנו אמן קונצנזוס, כזה שאמירותיו אינן מזיזות לאיש, בל נתפלא אם נקבל במקום תומרקין, על במת הכבוד, את רפול, שבתרומתן של עבודות הנגרות שלו לאמנות בישראל איש אינו מטיל ספק.