איש חסיד היה

מאיר בנאי לא מפחד. לא מעצמו על כל פנים. לא מפחד לתת מעצמו, לא מפחד מהעוצמה, מלעשות "ווהוהו". הוא עושה אלבום מדהים, עדין וחזק. והוא כותב שירים שכך אמורים היו להיכתב. הוא טווה סיפורים, ממקם סיטואציות, מאניש דמויות ברוח הרגש והמוזיקה שלו. מכניס מעצמו לכל פרט בעולם העצוב, השבור, היפה, שנבנה בשיריו לזמן שהוא עוד צעיר. והוא עושה "ווהוהו".

"לב סדוק", האלבום החדש של בנאי, הוא ללא ספק הסרט הכי טוב שראיתי בזמן האחרון. יש משהו שגורם לי ליפול מרמה מסוימת של כנות. כשהיא עטופה במיומנות כמו שיש פה, כשהיא מעוטרת ב"ווהוהו", הדרך למטה הופכת מהירה ומשכרת במיוחד. ואז נמצאים המומים על רצפת ההשתאות, מוטלים נתונים לחסד. בנאי מלא בחסדים. איש צדיק.
וגם אחרון או ראשון זמרי הפולק הישראלים. מובן ש"זמרי" מחטיא קצת את המטרה. אתה צריך להיות הרבה יותר מזמר (ענק) בשביל להיכנס לפנתיאון שבנאי צועד אליו עם גיטרה ביד.

מאיר בנאי גדול על שוק התקליטים בארץ. כלומר, הוא די מעבר לכל העסק, בעיני. יש כל מיני מקומות בעולם בהם אדם יכול להחליט על נאמנות ללא גבולות לאמת ואמנות. לעתים מתאספת סביב האדם הזה כמות מסוימת של אנשים שמוסיפה לנאמנות לאמת ולאמנות את הקהל. במקרה שלנו, יש בהחלט כמות של קהל שזוכה לקבל מבנאי, אך הכמות הזאת לא יכולה לגרום לכך ש"לב סדוק" ימכור, למרות שיש בו עשרה שירים יפים. גם באותם המקומות הרחוקים וגם בארצנו, האמן מחליט בעצמו על כך שהמעגל ייהפך לבלתי תלוי. זה תלוי רק בו. ההבדל הוא, כמובן, שכאן לקהל יש סיכויים הרבה יותר קטנים. תנו לעצמכם סיכוי.