את המתנחלים אפשר להאשים בהרבה מאוד דברים. לא כולם הארדקור פוליטיקה. ברור למשל שתנועת ההתיישבות הנמרצת מדי בהרי הגדה המערבית היא הגורם העיקרי לכך שבשנות השמונים אהבת הארץ - במובן הפיזי של המילה, כלומר החיבה לשבילים, לנחלים, להרים, לנוף - יצאה מהאופנה ואף יותר מזה.
המעבר של המיינסטרים הישראלי מפולק אתני ששואב ממוזיקת רועים ואקורדיון רוסי אל הפופ והרוק קיבל חיזוק עצום מכך שז'אנר שירי הטרילילי בכלל ושיריה של נעמי שמר בפרט, זלגו מהבמה אל עמודי החדשות, וכך ניטלה מהם תחושת הטוהר והנאיביות שהיתה בהם במקור.
לא רק שהישראלים החלו להעדיף את הגיטרה החשמלית של שלום חנוך על פני "ים השבולים", רבים מהם רצו להתרחק מסוג השירים כמו "על הדבש ועל העוקץ", שהפכו פתאום למחוללי מועקה. במילים אחרות, הפוליטיקה (ובעיקר מיישמיה, מתנחלים נמרצים מדי) אשמה גם בקריסה של הלהקות הצבאיות ושיריהן. הפוליטיקה היא שהפכה אמני מיינסטרים, שמוצאם בלהקות האלה והמשיכו לשיר במסורת פיקניק ביער בן-שמן, לבלתי רלוונטיים.
רבים נפגעו מהמהלך ההיסטורי הזה שלא בצדק. אחד מהם היה בני אמדורסקי. לא הייתי מתאר אותו כמי שממש "נפגע", אבל אחרי שנים שבהם היה אחת הדמויות המרכזיות בזמר העברי, אחד שנמצא בכל צומת חשובה, הפך אמדורסקי למי שהיה. מאחר שאמדורסקי היה עדיין בשיא כוחו ואהב תמיד להמציא מיזמים חדשים, הוא יצר הרכב בשם שלושרים על גשר הירקון, שערבב חתיכות היסטוריה לכדי מרק חדש, הוא הופיע ברביעיה עם הדודאים והפרברים, בקיצור - הוא נשאר חלום רטוב של מחלקת הבידור המקשישה ומסתיידת של ערוץ 1.
אמדורסקי, שצעירים רק מבינים שהוא אביו של אסף, הוא אחת הדמויות החשובות בתולדות המוזיקה הישראלית בכלל והפופ העברי בפרט. כצמד עם ישראל גוריון הוא היה מראשוני יצרני הפולק הישראלי. היתה להם, ברגעים היפים, הרמוניה קולית מוצלחת, ברמה עולמית. אמדורסקי הופיע גם כסולן ובהרכבים חד פעמיים, ולכל מקום הביא את סגנון ההגשה הספציפי שלו, שערבב בחן בין אמריקאיות קטיפתית מהפריפריה של הסינטרות לקיבוצניקיות מקומית.
אבל היה לו גם תפקיד נוסף כאמרגן. אמדורסקי רשום כמי שהפיק ויזם את החלונות הגבוהים, הרכב הפופ העברי הקלאסי של כל הזמנים. הוא זה שיזם אחרי מלחמת ששת הימים את התקליט "ירושלים של זהב", שהוא כנראה עד היום התקליט הכי נמכר בישראל וסמן של תקופה. וגם את תקליט ההמשך "ירושלים של ברזל", עם שירו של מאיר אריאל.
לכן האוסף שמופיע כעת, במלאת עשר שנים למותו של אמדורסקי, עורר הרבה ציפיות. רק חלקן התממשו עד תום. האוסף מחולק לשניים. בדיסק הראשון שירים שונים של אמדורסקי כסולן, שהם לקט מתקופות שונות ומקורות שונים, שכן אמדורסקי הקליט רק תקליט סולו אחד בצעירותו ואחד אחר בערוב ימיו. אם לחזור אל הפוליטיקה, הרי שבשנים האחרונות, כשהמצב הופך קשה מנשוא, חוזרים הישראלים אל השירים של פעם, כחלק מגל בריחה נוסטלגי. כשברור שמפעל ההתנחלות הפך לעצם איומה בגרון, קל יותר לחזור ולחבב שירים ישנים של נעמי שמר, שהם באמת יפים וחד פעמיים.
יוצא שהדיסק הראשון ב"אני והגיטרה" הוא ממש שעה של נחת. משיר הנושא היפה שכתבה שמר לאמדורסקי כשכבר היה חולה מאוד ועד כל השירים היפים משנות השישים. לא כל הבחירות מושלמות, בואו נגיד שהביצוע המאוחר ל"My Funny Valentine" היה יכול להישאר בבוידעם, אבל, ואם מותר לחזור על קלישאה הרבה פעמים, מי שכל כך דלוק עכשיו על סיימון וגרפונקל, לא יכול להתנשא על שיריו של אמדורסקי.
הדיסק השני מכיל יותר שירי הרכבים. הדודאים, שלישיית גשר הירקון, השלושרים, והטוב הרע והנערה. מ"ערב של שונים" ועד "סימן שאתה צעיר". מופיע בו גם אחד השירים העבריים היפים של כל הזמנים, "הבלדה לשיער הארוך והשיער הקצר", שהלחין מוני אמריליו לפי יהודה עמיחי לערב שירי המשוררים המפורסם. וכמובן כמה שירים מאוחרים יותר, מעט פחות מוצלחים. חבל שהעורך יורם רותם, שעשה עבודה מצוינת, לא הכניס לכאן שיר של החלונות הגבוהים, גם כתזכורת, גם כהצדעה, וגם כעיבוי הקונטקס ההיסטורי.
אני מפחד שמרוב דיון על היסטוריה ופוליטיקה עוד עלול להיווצר הרושם שהאוסף הזה הוא משהו טרחני ועגום. ולא ככה. האוסף של אמדורסקי הוא עוד אחת מאותן פיסות מוזיקה ישנה, שהתמימות שבהן נוצרו, וההתכוונות האיכותית שהנחתה את יוצריהן, שרדה את כל פגעי הזמן ולכן הם נשמעים טריים ויפים, גם שלושים וארבעים שנה אחרי. גם אם בחלק מהשירים ניתן לזהות את תחילת הקלקולים שישתלטו מאוחר יוצת על המוזיקה הישראלית, הרי שבגירסת אמדורסקי, כל מה שנותר מעלה על הפנים חיוך גדול של שביעות רצון. גם אם אתם מאזינים רק לאלטרנטיב קאנטרי.
ניו ג'רזי שלי
כמו שאתם יודעים, פוליטיקה או כלכלה, אנחנו מנותקים בשלב הזה מהעולם באופן רשמי, למרות שאנחנו מחוברים אליו בפס רחב. כמות הדיסקים המעניינים שבכלל לא מגיעים הנה בהפצה רשמית הולכת וגדלה בטור הנדסי, בעוד היכולת להביא את הדיסקים דרך הרשת הולכת ונהיית זמינה יותר.
וכך יוצא שאחד מתקליטי המופת של השנה שעברה הוא תקליט שמושמע בתוכניות האינדי ברדיו הישראלי, מונח על מדפי "האוזן השלישית", יכול להיות שלכם דרך amazon תוך פחות משבוע, אבל לא מוכר כמעט בזרם המרכזי.
The Wrens מניו ג'רזי הם מסוג ההרכבים האלה שהביוגרפיה שלהם נשמעת כמו משהו שלא ייצא ממנו כלום. הם הוציאו שני תקליטים באמצע הניינטיז ואז התברברו לגמרי. גם סגנונם המוזיקלי השתנה מעט באופן טבעי. ולכן כשיצא בשנה שעברה "The Meadowlands", קשה היה להמר עליו כאטרקציה.
אבל, כרגיל, למה להיות קטנוניים. הנה מתברר שהדיסק הזה, שמערבב את הריח החדש של הרוק מאגף הווייט סטרייפס, עם אמריקנה עצובה וקצת משחקיות של אינדי אנגלי, הוא אחת מפיסות המוזיקה המוצלחות והיפות של הזמן הזה. אוסף שירים טובים, בניחוח מעט בוגר, חברי הלהקה הם לא ילדים, שנותנים תחושה שרוק זה דבר שחי מעבר לגיל 25. הוא יכול לבעוט גם כשהוא נשמע יותר איטי ורגוע.
כדי שתבינו במה מדובר, מצורף לביקורת גם ספיישל קאנטרי אלטרנטיבי ב"וואלה! מוזיקה", עם קצת אבות מייסדים כמו גרהאם פרסונס ואמילו האריס, וכמה הרכבים ויוצרים עכשוויים לאיזון (באמצע שתלתי גם קצת בני אמדורסקי, שתראו כמה זה דומה).
אל תפספס
גשם אחרון
אחרון חביב להפעם, דיסק מופת בהוצאה מחודשת, שגם הוא משהו שבושה שאתם לא מכירים.The Rain parade היא להקה שפעלה בלוס אנג'לס בשנות השמונים בסביבה שכולה להקות כאלה שניגנו פסיכדליה עם ניחוח קאנטרי רך. הלהקה הזאת השאירה אחריה בתכלס דיסק טוב אחד, שאחריו יצא היוצר הראשי דייויד רובק מההרכב והקים את הצמד האהוב מאזי סטאר.
"Emergency 3rd Rail Power Trip" הוא השם הלא מובן של הדיסק הזה, שהוא מאותן יצירות מופת על זמניות של רוק פשוט אך כובש, שהעובדה שלא הפך למשהו שהגיע לכל בית היא פאשלה של הבתים כולם. בגירסה החדשה מופיע הדיסק בתוספת אי.פי שיצא מיד אחריו, והוא החומר המוצלח היחיד הנוסף שהוציא ההרכב הזה.
שוב, כדאי לכם לשים על זה יד. נדמה לי ששלושת הדיסקים ברשימה הזאת מחייבים אתכם לחיפוש לא שמרני ולרגע של פתיחות כדי שתוכלו להגיע אליהם. נדמה לי שהיכולת ליהנות מאמדורסקי של שנות השישים, הריין פריד של השמונים והוורנז של עכשיו, נמצא באותו צד של איזה מטבע. פרגנו לעצמכם.
