הסיבה היחידה ש"אינטרמישן" זוכה לתשומת לב רבה יותר מהסרט האירי הקטן הממוצע, היא נוכחותו של קולין פארל "הילד הרע" האירי שהוליווד אימצה לחיקה בהתלהבות יתר. נראה שפארל עשה את "אינטרמישן" סרט אירי קטן, כאמור, שוודאי לא ממלא את כיסיו בצורה אפקטיבית כמו הסרטים ההוליוודיים שהוא מככב בהם בשנים האחרונות בעיקר כדי להזכיר לעולם שזה מה שהוא: ילד אירי רע. כזה שמדבר במבטא כבד ולא מובן, מקלל ללא הרף, משדר יהירות ערסוואטית אסלית, הולך מכות, לובש טרנינג, לא דופק חשבון, לא מתגלח ולא מתקלח ומרביץ לבחורות בקלי קלות. אם זאת הסחורה שהוליווד מעוניינת לקנות מפארל (גם אם בפועל היא מעדיפה להלביש אותו בבגדים של יחצן ניו יורקי יאפי עם פלאפון או סוכן CIA או מלך מקדוני היסטורי או מה שזה לא יהיה), אז פארל צריך מדי פעם להזכיר שזה מה שהוא מוכר. להקפיד להראות שלא שכחת את השורשים שלך זה תמיד צעד תדמיתי נבון.
"אינטרמישן" הוא הסרט הראשון של שני אנשי תיאטרון איריים: הבמאי ג'ון קראולי והמחזאי (שהפך לתסריטאי) מארק או'ראו. מאחורי מה שמוגדר כ"סיפור אהבה עירוני" מסתתרת מעין דרמה קומית, או אולי דווקא יותר קומדיה שחורה דרמטית, מהסוג שמאגד יחדיו שורה של טיפוסים עירוניים שהסיפורים הקטנים שלהם מתחברים לסיפור, קטן אף הוא, אבל מסובך ומבולבל, טראגי ומצחיק. יעני, כמו החיים. ואלה הדמויות: שני בחורים צעירים וממורמרים שעובדים בסופר (הם ממורמרים גם כי הם צריכים להערים קופסאות שימורים כל היום, וגם כי אחד מהם נפרד מחברה שלו מבלי להתכוון ואילו לשני אין בחורה בכלל והוא אפילו לא מצליח לגמור כשהוא מביא ביד), הבוס השמן ותאב השליטה שלהם, פושע עצבני ומקועקע, מנהל בנק בוגדני וחרמן, בחורה יפה שהחבר שלה עזב אותה, אחותה הכעורה והמשופמת, אימם האלמנה טובת הלב, אשתו המדוכאת של מנהל הבנק, כתב טלוויזיה אמביציוזי בעל שאיפות דוקומנטריסטיות, הבוס שלו שרוצה רק כתבות צבע מטופשות, נהג אוטובוס שפוטר מהעבודה, שוטר קשוח ונקמן שלוקח את עברייני העיר בצורה אישית מדי ומתגאה בהערצתו המושבעת למוזיקה קלטית, נכה שתיין ונודניק וילד קטן ומרושע על אופניים.
הסיפור מתרחש בשכונות הפחות טובות של דבלין, וכפי שגלריית הדמויות, הלוקיישן, האווירה הכללית והשימוש התכוף בסלנג מקומי מרמזים זהו עוד אחד מאותם סרטי פוסט-טריינספוטינג (שלא לומר פוסט-פוסט-טריינספוטינג) שפונים לקהל בעולם הגדול, וחלק משמעותי מהאפיל שלהם טמון בעובדה שהם מתרחשים בשכונות לא טובות של ערים גדולות באירלנד/סקוטלנד/וויילס והדמויות בהם מדברות במבטאים לא ברורים, בסלנג מוזר ומקללות כל הזמן. יש להן גם כל מיני מנהגים מקומיים מוזרים, שהופכים את כל העניין לעוד יותר אקזוטי (כמו למשל האובססיה של אחת הדמויות ל"רוטב חום", שזה משהו שמוצאים רק בממלכה המאוחדת). אפשר לומר ש"טריינספוטינג" הוליד סוג חדש של אקזוטיקה, וגם "אינטרמישן" מתפרנס מאותו קיום אורבני אפרורי ומדכא, ויחד עם זאת מצחיק, ומאותן דמויות "אותנטיות" ועממיות. כל הדמויות שהזכרתי חוץ מהילד על האופניים, אולי שותות כמובן באותו פאב.
כיאה לסרט פוסט-טריינספוטינג, כמה מהשחקנים ב"אינטרמישן" באמת החלו את דרכם בסרט ההוא: קלי מקדונלד היפה זכורה כתיכוניסטית שמפתה את יואן מק'גרגור, ושירלי הנדרסון גם היא היתה שם, ומאז הספיקה להופיע, בין היתר, ב"יומנה של ברידג'ט ג'ונס", "Topsy Turvy" של מייק לי, "הארי פוטר" ו"אנשי המסיבות". לצדן משתתפים ב"אינטרמישן" גם קולם מיני מ"מסע בין כוכבים", וכמובן קולין פארל. כולם משחקים מצוין ועוזרים ל"אינטרמישן" להפוך מסתם עוד סרט אירי קטן, לסרט אירי קטן, מצחיק, מפתיע, מרגש לעיתים, וחמוד.
שכונה ד'
29.1.2004 / 10:40