הצלף בי, ג'ובניק

כל מגזין שמכבד את עצמו עשה לאחרונה כתבה על מועדון הדנג'ן ועל סצינת הסאדו-מזוכיזם המתפתחת בארץ, כתירוץ לקשט את העיתון בתמונות של בחורות בבגדי עור מינימליים ובחורים חטובים עם קולר ניטים. נראה שהמיינסטרים נהנה לאמץ את הדימויים הסאדו-מזוכיסטיים, כיוון שהם מתיישבים היטב עם שטף הדימויים האלימים שמספקת המציאות האלימה בישראל, ובה בכל יום נשים נמכרות, נרצחות ומוכות, אנשים מתפוצצים ברחובות, אחרים מושפלים במחסומי צה"ל, ועובדים זרים מגורשים באישון לילה. אלא שהדימויים האלה שהיא מציגה הם דימויים ריקים מתוכן, המנותקים מהתרבות הסאדו-מזוכיסטית במובנה העמוק. האם על רקע שלטונה הבלתי מעורער של האלימות היומיומית יכולה בכלל להתקיים כאן תרבות סאדו-מזוכיסטית אמיתית?

מציאות אלימה מולידה פנטזיה אלימה, אבל הפנטזיה הזאת היא לאו דווקא פנטזיה סאדו-מזוכיסטית, אלא פנטזיה לפרוק אגרסיות על מישהו שכביכול דורש את זה. זו פנטזיה המנוגדת לעיקרון המרכזי של התרבות הסאדו-מזוכיסטית: קבלו הנאה והעניקו הנאה. פריקת אגרסיות היא אלימות משולחת רסן, בה הצד הסאדיסטי שם את צרכיו במרכז, מתוך הנחה שאלים יותר פירושו מהנה יותר עבור הצד המזוכיסטי. מתוך תפישה כזאת לא ניתן לקיים תרבות סאדו-מזוכיסטית אמיתית, מכיוון שזו דורשת מהצד הסדיסטי להיות רגיש וקשוב עד מאוד לצרכיו של הצד השני. אין מדובר בפרץ אלימות ספונטני, אלא במשחק, בו הכללים והגבולות נקבעים מראש, כשלצד המזוכיסטי הזכות לעצור את המשחק (על ידי שימוש במילת קוד שנקבעה מראש) כשהוא אינו יכול יותר. בתוך הפנטזיה של פריקת אגרסיות, הסאדו-מזוכיזם הוא רק עוד ייצוג של אלימות בתוך נחשול של ייצוגים אלימים שמציפים אותנו.

המציאות האלימה מציגה את עצמה כאמת ומשכנעת אותנו שהיא תוצאה מתחייבת של נסיבות שאין להן פתרון ואין עליהן שליטה. על פי אותה אמת, יש להיאחז בעמדת הכוח ואסור להיות מושפל, או פראייר, פן נהיה אחרונים בתור, ניזרק לים או נישלח שוב למשרפות. ההיאחזות הטוטאלית בעמדת הכוח מתנגשת עם הצד המזוכיסטי בתרבות הסאדו-מזוכיסטית, שנדרש לוותר על הכוח ולבדוק את גבולות ההשפלה והכניעה.

עמדת הכוח לא שוללת את המקום המזוכיסטי, אבל היא תוחמת לו גבולות ברורים: הוא לא אמור לבדוק את גבולות ההתמסרות ואת גבולות הביטול העצמי, כפי שקורה בתרבות הסאדו-מזוכיסטית, אלא להיות וריאציה של הפנטזיה האלימה המיינסטרימית. במילים אחרות, לא אכפת לו לחטוף מכות, אבל רק עד שיביאו לו את הסעיף, ואז הוא יראה לכולם מי שולט. המזוכיסט האמיתי - זה שיעבור את הגבול ויהיה מוכן לשחק את המשחק עד הסוף, לוותר על הכוח ולהיות מושפל וכנוע - צפוי לאות קלון בחברה הישראלית, מכיוון שהוא מציע אלטרנטיבה ודרך מחשבה שונה. אם נדמה שהמציאות האלימה היא שמאיימת על קיומה של תרבות סאדו-מזוכיסטית ישראלית, הרי שהמצב הפוך - הסאדו-מזוכיסט מאיים על מעמדה האמיתי של המציאות הישראלית, מכיוון שהוא חושף את המנגנונים שמפעילים אותה ומציע אופציה למציאות אחרת, שהיא באופן מפתיע אלימה פחות.

מה שמתקיים במועדונים כרגע הוא אמנם יותר אקסהיביציוניזם והדוניזם מיני מאשר סצינה סאדו-מזוכיסטית של ממש, אבל אולי אנחנו פשוט צריכים להמציא טרמינולוגיה סאדו-מזוכיסטית שתתאים יותר לתרבות המקומית. הצעותיי להלן: כבוד הרב לא קיימתי מצוות, יחסי ערבי/ה-חייל/ת, טירון/ית-מפקד/ת, עולה חדש/ה-מורה לעברית, מחבל/ת-מאבטח/ת, ג'ודית באטלר/עמליה זיו-בחורה שרוצה להיות ג'ודית באטלר/עמליה זיו. כנראה שנצטרך לשלוח איזה דומית (= שולטת) לאירוויזיון כדי שעניינים יתחילו באמת לזוז.