קריפי בן קיפוד

ההתחלה של "גותיקה", גירסת vcd חיוורת ל"החוש השישי" במגה מיקס עם "8 מ'מ", דווקא לא רעה בכלל. האלי ברי היא ד"ר מירנדה גריי, פסיכיאטרית בבית משוגעות לפושעות בקונטיקט, שלאחר תאונת דרכים לילית מוצאת את עצמה מאושפזת ומסוממת במחלקה בה עבדה, מבלי לדעת מדוע. אז, במה שמסתמן לרגע כמותחן פסיכולוגי-חברתי-קנונייתי, חווה מירנדה על בשרה את היחס המחפיר לו זוכות המטופלות, את חוסר האונים ובעיקר את תחושת הבדידות, כפי שניסחה זו פנולפה קרוז המאושפזת שם גם היא: "איך אפשר לבטוח במי שחושב שאת משוגעת?". היפוך היוצרות הזה, גם אם הוא לא מקורי במיוחד, עוד רחוק לדעתי ממיצוי בקולנוע, ועוד סרטים רבים יכולים לחדש על חשבונו. למרבה הצער, "גותיקה" הוא לא אחד מהם.

יחסית לסרט שמחצית מדמויותיו הן פסיכיאטריות והמחצית השנייה פסיכיות, "גותיקה" הוא הרבה יותר סרט של "בו" והרבה פחות מותחן פסיכולוגי. וגם התסריט איום ונורא. אמנם ההקפצות שהוא עושה לצופים הן אפקטיביות, אך ריקות מתוכן בה בעת. נדמה לי שעדיף היה לדרוש קצת יותר בפינות העלילתיות וקצת פחות בתחום הינשופים שמעופפים ברעש גדול לכיוון המצלמה. השתלשלות האירועים של הסרט היא כה כפויה ומאולצת, הדמויות כה מעורפלות, ששאלות מהותיות כמו מה לעזאזל הולך עם השיער של האלי ברי נדחקות לפינה.

קשה לי עם סרטי תעלומה שלוקחים את עצמם בכל הרצינות אך מתרחשים בליל סופה ומתובלים בהפסקות חשמל תדירות. אני גם לא אוהבת את הקטע הזה של רוחות בסרטים, שתמיד כשהן צריכות עזרה הן שולחות כל מיני סימנים ואותות שאינם קשורים לכלום, במקום פשוט להסביר מה העניין. אני גם חושבת שכשזורקים בסרט פרובקציה מכוונת, כמו העובדה שהאלי ברי נשואה לצ'רלס ס. דאטון השמן והמבוגר ממנה בהרבה, כדאי אולי לנסות להתחיל להסביר אותה.

הדרמה הגדולה סביב הסרט, והסיבה שהוא אמור היה להיות מוצלח, היא שמכל האנשים דווקא מתייה קסוביץ' ישב בכיסא הבמאי. הכיצד הפך קסוביץ' מהבמאי הבעטן והלהיטי של "השנאה" לשכיר הבינוני שאחראי לדבר הסתמי הזה? מדוע סרטו הראשון באנגלית הוא דווקא זה שיפחית את האטרקטיביות שלו? אני עצמי לא מתתי גם על "נהרות הארגמן", סרטו הקודם, אבל אין בכלל מה להשוות. אלא אם מדובר בסרט ההמשך "החרפה", אני קצת מתקשה להסביר.

מישהו נחמד וחכם אמר לי פעם שהמבחן של סרט אימה הוא אם, למשל, ביציאה מ"אגדה עירונית" אתה מעיף מבט למושב האחורי, לוודא שאף אחד לא מסתתר שם. או במילים אחרות, האם הקריפיות של הסרט ניגררת איתך הביתה. ובכן, לא. אפילו לא למדרגות ביציאה מהקולנוע.

קצת בהקשר של הכתבה מהשבוע שעבר על ענייני נשים והקולנוע העכשווי: ביום שלישי נודע שסופיה קופולה מועמדת לאוסקר בקטגוריית הבימוי על "אבודים בטוקיו". מסתבר שהיא האשה השלישית בלבד שהיתה מועמדת בקטגוריה, וביניהן היא האמריקאית הראשונה. לפניה היו מועמדות לינה וורטמולר האיטלקיה ב-77' על "שבע היפהפיות", וג'יין קמפיון הניו-זילנדית על "הפסנתר" ב-94'. שתיהן לא זכו. 3 מ-76 טקסים זה לא רע, אני מניחה.

אני יכולה להוסיף, בלי קשר, שלמרות חיבתי ל"אבודים" אני לא בטוחה אם מגיע לקופולה לזכות באוסקר דווקא על בימוי, והאמת היא גם שאיפשהו נראה לי שהחיבוק שהוא מקבל מממסד הקולנוע פוגם קצת במינוריות המנצחת שלו.