הפסדנו

אם כן, הפסדנו. ביחס הפוך להודעת ה"ניצחנו" מכמירת הלב מבית מדרשו של בוגי יעלון, יצא ביום חמישי האחרון משרד החוץ בהודעה מעשית, גם אם לא רשמית: "הפסדנו". שר החוץ, שבלשון אתר משרד החוץ "התעורר הבוקר לנוכח התמונות המחרידות של ההרוגים והפצועים בפיצוץ האוטובוס על ידי מחבל פלסטיני במרכז ירושלים" – החליט לחלוק עם אזרחי העולם הגולשים להנאתם באתר משרד החוץ הישראלי הן את הטקסט המייבש והמגוחך שקושר בין הפיגוע בירושלים לדיון על גדר ההפרדה, והן את המופע האורקולי הבתולי, את הנוק-אאוט ההסברתי החדש מבית מעסיקיו של צבאי מזאל, את נשק יום הדין בקרב על לבו של אזרח העולם: תמונות גפיים ישראליות קטועות.

ואמנם, צפיתי בסרטון התדמית ההסברתי החדש של מדינת ישראל. לא היה קל. לא עוד תצלומי תקריב של פכפוך פלגים בבניאס, של טל נוצץ נושק לבוקר של חורף ישראלי מוריק, של ישראל ישראלי – ישראלי שזוף בשפם וכובע טמבל, של ישראלה ישראלוב, פצצה שזופה עם תלתלי דמאר ועיני סיגל שחמון, מזמינה את התייר לשתות מצוף הארץ, או שלוק "סברה", או לאיזה קוויקי במעונות של בית ספר שדה מעגן מיכאל. לא ולא, כי אם מצלמה משוטטת כאחוזת פלצות בין תילי אוטובוס מפויח, מגויד, עשן. אנה היא פונה, והעדשה קולטת את הזוועה – גופת אשה כרותת גפיים שרועה בצד הדרך, בגדיה קרועים מעליה, עורה נמס באש הגיהנום. גופת גבר שמוטת כתפיים – פניה ריקות, רגליה מונחות בתוך נעליהן, לא שמישות. מראה חפצים אישיים – ספר לימודים, כיפה, טלפון סלולרי, שעון שניתק מזרוע בעליו. אלה הם חיינו בזמן האחרון. מחפשים מילים נרדפות לתופת.

והלב הישראלי הצופה בתמונות חושב לעצמו, "זוועת האלוהים הזאת", ומשוכנע כי רק לב ערל, רק לב של נוכרי בן עוין לא יתכווץ למראה התמונות. וכנראה שכך. כלומר, אם זו אמנם מדיניות ההסברה הרשמית החדשה של מדינת ישראל, הרי שכאן המקום להודות בפניה – רק שטן בן בלי לב לא יבכה בראותו את התמונות. אבל רק שוטה בן מזאל יאמין גם כי תמונות הזוועה ישרתו את דימויה של ישראל בעולם, יחזקו את טיעוניה, יהפכו אותה ל"צודקת", יקשו את העורף כלפי הפלסטינים – ולו במילימטר. אולי לרגע. אולי לשנייה קצרה. בעומדו מול המראות יחשוב לעצמו האדם הרחוק מן היומיום הישראלי, מנהרות הדם ששוטפים את הרחובות בישראל, "כמה נורא! כמה מפלצתי!", ולרגע אולי אפילו יגיד את המשפט שסילבן הכי רוצה לתוך השיח האירופי – "חיות אדם! רק חיית אדם (פלסטינית, יכחכך עוזר הקונסול בגרונו) יכולה לבצע מעשה מטורף שכזה". וזה נכון, רק חיית אדם יכולה לבצע מעשה מתועב שכזה.

ורגע לאחר שיסכים עם עצמו כי מדובר באקט חייתי ואכזרי, ישוב מיד הצופה לעשתונותיו המפוכחים, המרוחקים כל כך מריח הדם המזרח תיכוני, ויתעניין בקול, "כן, אבל מה הביא אותה למצב הזה?". ולא יעזור פה אף פליק-פלאק רגשי מלא חימה על האנטישמיות האירופאית הגואה, על הבורות האינטלקטואלית בענייני חיות אדם מזרח תיכוניות. צריך להבין ולהודות: תמונות הזוועה באתר משרד החוץ משכנעות את המשוכנעים, מחזקות את ידיהם של הללו (בישראל ובעולם) שיאמרו "אמן" אחרי כל טקסט ישראלי, בכל מצב נתון וללא הפעלת כל שיקול דעת. באהדה שבטית עיוורת כמו באהבה ללא גבולות. זה בסדר.

מה שלא בסדר הוא חוסר היכולת של קברניטי ההסברה הישראלית בחו"ל להתרומם מילימטר אחד מעל לתחושת "הצדק עמי" שלהם ולנהל דיאלוג לא עם הבטן הפרטית שלהם, אלא עם עיניו הפקוחות של העולם. גם אם נסכים כי לתמונות הזוועה אפקט רגעי מעשי, הרי שמוכרחים להודות שלאחר הרגע מתפצל האפקט לשני מסלולים: הראשון, השיבה לעשתונות הרציונאל-פוליטיים – בזירה זו אין לישראל מה לחפש בעולם. השני, רתיעה אינסטינקטיבית מהתמונות וממפיציהן. "איזה אידיוט יפרסם תמונה כזאת?", בוודאי תהיה גם שאלה פופולרית בקרב המבקרים באתר. ולכל מחרחרי ה"כן, שייראו מה זה, שיבינו אחת ולתמיד באיזו מציאות אנחנו חיים!", שתי שאלות והערה: על מי אתם חושבים שאתם עובדים, אם לא על עצמכם? הביטו במראה ותשאלו את עצמכם, איך אני מייפה את הפרצוף הרוטן, הצדקני, הכועס והמכווץ הזה והופך אותו לפרצוף של בן שיח ובן תרבות, ואיפה אני משפר את אנגלית התיכוניסט הסטלן שלי? אחרי שתשיבו על קושיות אלה – גשו לבניין משרד החוץ והציעו את שירותיכם. הם זקוקים לכם, האמינו לי.

הם זקוקים לכל אחד ואחת מכם מכיוון שתצלומי הגופות המרוטשות מקו 19 באתר משרד החוץ מעידים על פשיטת רגל הסברתית מוחלטת. הם מלמדים כי כלו כל הטיעונים, כי אזלו כל ההגיונות. ישראל מודה בפה מלא, באתר רשמי שלה, בתבוסה מוחצת בקרב ההסברה. אין לנו כל טיעון לוגי מנצח להשמיע, אין בארסנל שלנו כל נימוק ענייני שהעולם מסוגל להבין. בשלוש השנים האחרונות איבדנו את היכולת לדבר בלשונו של העולם, ויתרנו על הניסיון לשכנע אותו בכליו הוא. תבוסה אחרי ביזיון מהדהד מול דוברים פלסטינים בתוכניות מלל חדשותיות, השפלה אחרי קריעת צורה מעל במות הקמפוסים והבמות האינטלקטואליות באירופה – שם מתנהל השיח האמיתי, מתווה מדיניות החוץ של המדינות שאנו חפצים ביקרן. אבל ישראל אינה מסוגלת עוד לנהל שיח על בסיס העמדת טיעונים וייצוג עמדות – לא רק מכיוון שדובריה מנסים לשכנע את העולם בצדקת מדיניות מוטעית, מטופשת, ולעתים פושעת, אלא גם מכיוון שיריביה לעימותים הללו, הדוברים הפלסטינים, מכים אותה שוק על ירך בכל זירה אפשרית.

משרד חוץ שמאמין כי יש מקום בו אין טעם עוד במילים וצריך לעבור לתמונות זוועה – הוא שירות דיפלומטי שפשט את הרגל. אחרי שלוש וחצי שנים של איוולת, כל מה שיש לישראל להציע לעולם הוא את דם אזרחיה השפוך על הכביש בירושלים. "תראו מה הם עושים לי!", זועק השירות הדיפלומטי הישראלי, "איך אתם יכולים להתווכח עם תמונות כאלה?". ובכן, מר שלום, ניתן גם ניתן להתווכח – והלב הישראלי האדיש לתמונות זוועה מהרחוב הפלסטיני, בל יתפלא על אדישות העולם אל מול תמונות הזוועה הישראליות. והציבור הישראלי הרוצה כבר בכל מאודו לזעוק את ה"יש! הכנסנו להם!" המשחרר, ייא