איך להיכשל במשך חיים שלמים

"עלה בדעתנו הרעיון, לחבר סוג חדש של מדריך טיולים, שצריך היה להיקרא בשם 'ב??זו?ל'. כך למשל, 'בזול דרך שוויץ', 'בזול בפריז' וכו'. פראנץ לא ידע ליאות ושמח שמחה ילדותית כשפיתח עד לפרטי הפרטים את עקרונותיו של אותו מדריך , שהיה עשוי להפוך אותנו למיליונרים, ובראש ובראשונה להצילנו מעבודת המשרד המאוסה... 'בזול' נועד לשחרר את הנוסע מכבלי הבחירה. על כן הציע דרך מסע אחידה, מלון אחד ויחיד בכל עיר, וכמובן הזול ביותר. יוקם ארגון אשר מתפקידו יהיה לבחון לעתים קרובות את התנאים"
( מקס ברוד, פראנץ קפקא ביוגרפיה, תרגמה מגרמנית: עדנה קורנפלד)

נו מה, אפילו פראנץ קפקא השתעשע באפשרות של כתיבת מדריכים. וכמה נאה היה זה יכול להיות לו לצד "מדריכי לפיד" השמנוניים היו שוכנים בצנעה "מדריכי בזול" של ברוד את קפקא? אך אולי שעשוע היא מילה מוגזמת מדי; הרי אפילו בהגיית רעיון מדריכי טיולים לדלי אמצעים קפקא לא נס מעצמו. לא בכדי מצומצם מדריך הטיולים בפוטנציה ל"מסע אחד, מלון אחד וכן הלאה. הכורח לבחור בחירה חופשית תוך מודעות לחוסר התוחלת שבבחירה מוכרת מאוד לקפקא. בחירה שמראש טמון בה הכישלון. קרוב לוודאי שמי שהיה צועד בעקבות המדריך של קפקא לעולם לא היה מגיע לפריז. בזול או אפילו ביוקר.

ועל אף שנבצר מקפקא להיות אייל פלד של פראג, לא אלמן ישראל. רבים הם המדריכים שמציפים את חנויות הספרים, ואחר מונחים בחיישנות גם בבתי הקפה בעיר לצד תה צמחים ואווירה, מבטיחים את עיצוב הבית ועיצוב הנפש, טיפוח העור ואיך להתגייס בכיף, להשתחרר בסבבה ולדלג מעל משבר גיל שלושים, ארבעים, חמישים.

מדריכי חיים הם קלישאה שמוכיחה את עצמה ולו רק בגלל שלעולם לא מפסיקים לפרסם חדשים. אולי בשל כך בחר הסופר אלן דה בוטון להכריז על ספרו, שמפלרטט עם הפילוסופיה המערבית, כ"פילוסופיה: מדריך לאושר". דה בוטון בחר בגישה רעננה כביכול, ושילב בין הניו-אייג' לאולד-אייג' בלוויית תרשימים ותמונות, ובכך הפגיש בין מזוקני כל העתים ובין ז'אנר הוראות ההפעלה של מכשירים חשמליים. התוצאה, יש לציין, אינה חתרנית ואף לא חיננית.

תפקידה של הפילוסופיה אה-לה דה בוטון הוא לענות על השאלה מה יעשה את חיינו למאושרים. אכן שאלה ראויה שהפילוסופיה המערבית אמנם עסקה בה נרחבות, אך זו ודאי אינה השאלה היחידה שנשאלה. מה גם שהרדוקציה שנעשתה לה בבית מדרשו של דה בוטון הופכת אותה לשורות תחתונות שאפשר להטמין בתוך עוגיית מזל או בברכת חתונה מחורזת.

"פילוסופיה: המדריך לאושר" (ידיעות אחרונות) מתגלה כספר בעל מרקם ספרותי והגותי רכרוכי למדי, מהסוג שמזכיר במעומעם את קינוחי הרפרפות בספרי פנימיות אנגליים, אולי להוציא הארי פוטר. וכך מוצא עצמו הקורא כתלמיד פנימיה בשעתו, דביק מבט ושיער בעודו מביט בדכדוך בקינוח התפל ויודע שטוב מזה לא יימצא לו. דה בוטון, שהתחנך על ברכי המשמעת הבריטית הקפדנית, לא הצליח לחצות את מחסום הרפרפת בכתיבתו. עם זאת הוא כנראה פיתח אובססיה לתיאורי מזון מותרות, שמנקדים את ספרו כצימוקים באותה רפרפת בלה מזוקן.

כפי שברומנים הרגשניים שלו הקפיד דה בוטון לצטט את קאנט ואת אפלטון (בלוויית תרשימי זרימה) כדי לתאר את יופיה של אהובתו, גם עתה הוא משתדל להיות קליל ונגיש אבל נותר פלצני. דה בוטון מבלבל בין פשטות לפשטנות, ובתוך כך מתגלה שמה שעובד באופן סביר בטלוויזיה ("פילוסופיה: המדריך לאושר" כיכב בלופ בערוץ 23) הוא פחות מקלוש במעטפת הספרותית.

גם "צאי מזה!" הוא מדריך לחיים, אך פונה לקהל יעד מפולח באופן מדויק יותר מגדרית וגילאית: בנות בגיל הנעורים. היות ולא פעם מדובר בשנות מכאובים ובאסה, הקפידו יוצרותיו לשווקו באריזה ורודה וגרפיקה עצבנית. אך בעוד שב??רו? נוטף צבעי מאכל, תוכו הגון למדי, גם אם אינו מעמיק אפילו לשנייה. "צאי מזה!" (ידיעות אחרונות) מתעסק בשאלות שמטרידות נערות צעירות, עם דגש רב על שינויים גופניים והורמונליים. אך בניגוד לספרי מה קורה לגופי ומדריכי השמרנות בסגנון "מ-12 עד 16", "צאי מזה" פונה לקוראות ישירות וללא הטפות מוסר.

הספר, שמבוסס על אתר אינטרנט אמריקאי לבנות, מורכב מארבעה שערים בסדר הזה: "גוף", "מיניות", "מוח", "חיים". מסביב למידע רלוונטי וידידותי למשתמשת, רוב השערים בנויים על פמיניזם-לייט בראשי פרקים, אמפתיה נשית ותמיכת בנות גורפת. כך שהבנות "מטאליקה", "קיקי " "הליום" וחברותיהן מסבירות זו לזו שזה בסדר אם אף פעם לא היה לך חבר, שגם ההורים שלהן התגרשו, וכשמישהו מחבק אותך בניגוד לרצונך בקפיטריה של בית הספר זו הטרדה מינית. אמנם מעטים בתי הספר בישראל שמתגאים בקפיטריה, אבל בנות ישראל הצעירות חזו כבר בסדרה אמריקאית אחת או שתיים כדי שיוכלו להזדהות עם המקורות. כך ש"צאי מזה!" על כל הפוליטקלי קורקט שבו, מיתרגם לעברית כמעט בלא צרימה.

מלאכת התרגום המוצלחת מכל היא שם הספר. בעוד ששלוש הורותיו האמריקאיות הטבילו אותו בשם “Deal With It ", מתרגמיו לעברית ויתרו על "תתמודדי" החינני והכניסו לכותרת את הסאב-טקסט שגלוי למי שחצה כבר את גיל ההתבגרות: צאו מזה (עם סימן קריאה), ויפה שעה אחת קודם.

אם יש ספר שיש להציבו כסמן ביקורתי מול ספרי היעץ והמדריכים לסוגיהם, הרי שזה הרומן המשובח "התיקונים" (עם עובד). ברוח "עשה זאת בעצמך" ששורה על המדור, אפשר לראות אותו כמתכון בדוק איך להיכשל עם החלום האמריקאי במשך חיים שלמים. גיבורי "התיקונים" הם בני משפחת למברט - איניד ואלפרד, ההורים המזדקנים, ושלושת ילדיהם צ'יפ, גרי ודניז. המשפחתיות שלהם הפכה עם השנים – ועם המרחק הפיזי והנפשי - לדימוי אשלייתי, שרק האם, שחולמת על חג מולד משפחתי, עדיין מחזיקה בו. אט-אט מתגלה שהמשפחה הגרעינית האמריקאית היא בבחינת תודעה כוזבת. מדובר באוסף אנשים בודדים, שאפילו זכרונות העבר שמחברים ביניהם הם מקשה של פצעים ואי הבנות. גם מלאכת התיקונים שלומדים חלק מגיבורי הרומן לא מבטיחה להם אידיליה או שלווה נפשית. במקרה הטוב, הם נותרים עם הטיוטה ועדיין מקווים להגיע לתסריט המושלם.

גיבוריו של ג'ונתן פראנזן הם לא פחות מטראגיים. ובכל זאת, הטראגיות נמהלת במודעות עצמית ובמבט אירוני מפוכח; לפחות של מי מביניהם שלא עוסק בהכחשה מתמדת של ההווה. לא בכדי העיירה בה גדלו ואליה שבו, סנט ג'וד, נקראה על שם פטרון המטרות האבודות. מטרות אבודות הן לב האגדה האמריקאית: פריצה של הגיבור בחמישים המטרים האחרונים, שועט קדימה ומנצח כנגד כל הסיכויים.

אם יש ניצחון ב"התיקונים", הוא תמיד מוגבל, ומצוי דווקא בעמידה במקום והתבוננות במגוחכותו של מצב העניינים. כך מגלה צ'יפ האקדמאי/תסריטאי חסר המזל במין הארה פתאומית על חייו: "מדוע איש, כולל הוא עצמו, לא אהב את התסריט שלו: הוא כתב תסריט מתח כשהיה צריך לכתוב פארסה".

הפארסה הטראגית של "התיקונים" היא ללא ספק המדריך המומלץ ביותר, גם אם הפחות שגרתי מכולם. אם תפקידה של הספרות ללמד אותנו לחיות, אין זה במובן של עצות טובות לחיים טובים. במכתבו המפורסם של קפקא מ-1903 הוא כותב: "אם הספר שאנחנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון... ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו". אין אף מדריך לחיים שהיה ממליץ על מכות גרזן במזג אוויר ארקטי. גם זו סיבה טובה לקרוא, ובמהרה בימינו, את "התיקונים".