מזה כחודש מתנהל דיון חשוב מעל דפי מוסף "הארץ", בעקבות ראיון שהתפרסם שם עם פרופ' בני מוריס. מוריס הצדיק בכתבה את רעיון הטרנספר, וכל הקהילה האקדמית הגיבה בזעזוע לשמע הדברים, שיצאו דווקא ממי שנחשב עד לא מזמן להיסטוריון פוסט-ציוני שתרם תרומה משמעותית לתיעוד הנכבה הפלסטינית (אותה אנו חוגגים מדי שנה ביום העצמאות). ניסיתי לקרוא את הספר החדש של מוריס, "קורבנו?ת" (עם עובד), מבלי לחשוב על הראיון האפוקליפטי הזה, אבל לא הצלחתי. כל המרכיבים בנפשו המסוכסכת של מוריס, שמצאו ביטוי באותו ראיון, מהווים את התשתית הרעיונית לספר. על ארבעה חטאים עומדים הראיון, הספר והציונות שהמחבר מייצג: גזענות, קורבנו?ת, התנשאות ואלימות.
הספר מרחיב את גבולות הידע שלנו כישראלים בוגרי מערכת החינוך הציונית, וזה חשוב. אלא שמקורות המידע של מוריס על הצד השני מוגבלים. הוא מודה בחוסר איזון משמעותי בין כמות המסמכים שהגיעה לידיו מהצד הציוני לזו שהגיעה מהצד הערבי. הוא מנסה להתגבר על כך בין השאר בעזרת חומר מודיעיני של הצבא הישראלי, וכך הופך צה"ל לא רק למושא המחקר אלא גם לתחקירן בשירות ההיסטוריון. בהעדר מידע מהימן מוריס נאלץ להמציא: "אין ספק, רוב הערבים, אי שם בירכתי מוחם מקווים ומפללים להיעלמותה של ישראל או לחורבנה". זה לא משפט של היסטוריון אלא של פסיכולוג שעשה היפנוזה לאומה שלמה. כך מוריס הפוסט-היסטוריון מגיע גם למסקנה שהאיסלאם סובל מתסביך אדיפאלי כלפי אבותיו: היהדות והנצרות.
הסיפור שמוריס מספר מתובל בנימה גזענית, שמעידה יותר על הכותב מאשר על האומה הערבית. "אין צורך להתייחס תמיד להכרזות הערבים כלשונן", הוא מפטיר כבדרך אגב, ומתרגם את גזענותו גם כלפי יהודים ערבים, שלטענתו "שימרו בלבם עוינות עזה כלפי הערבים בכלל". לא רק הרעיונות אלא גם סגנונו של הספר הוא ציוני; כלומר מתגונן ותוקפני, מתעלם מניואנסים, שוביניסט ומתקרבן. מוריס מיטלטל בין שפה אובייקטיבית כמו "מלחמת אוקטובר 1973" לשפה מגויסת לפיה המפעל הציוני הוא לא פחות מ"נס". אבל המספרים מדברים בעד עצמם: ב-1881, לפני ההגירה הציונית, היו כאן פחות מ- 20 אלף יהודים מתוך כחצי מיליון ערבים. ב-1948 גורשו מבתיהם 700 אלף נפש (מחצית האוכלוסייה הפלסטינית אז) על ידי כוחות הכיבוש הציוניים, ועוד 200-300 אלף פלסטינים גורשו מהשטחים ב- 1967. 49 אחוז מהתקציב של מדינת היהודים מוקדש למה שנקרא ביטחון. זה כל הסיפור. זה הנס הגדול.
מוריס אמנם ביקורתי כלפי הסיפור הציוני. הוא מעיד כי ב-48' וב-67' "התבצעה ההתפשטות הציונית בשתי פעימות כוחניות". את פשעי המלחמה של 48' הוא מתאר בכנות כואבת ומתעד היכן ומתי ביצעו לוחמיו של העם - שכמעט והושמד בתחילת אותו עשור - מעשי טבח אכזריים שעוגנו בפקודות רשמיות. הוא גם מייחס "כושר יצירתי ברוטלי" לכוחותינו יפי הבלורית והתואר, שהכניסו לזירה אמצעי טרור חדשים כמו הטמנת פצצה בלב שוק, מכונית תופת וירי בנשק אוטומטי ממכונית נוסעת. רק המחבל המתאבד, הוא מציין, אינו המצאה שלנו.
אבל מעל לכל משחזר הספר את סיפור הצלחתו של רעיון הטרנספר. "אינני רואה שום דבר לא מוסרי בהעברה כפויה", אמר דוד בן-גוריון ב-1938 (וחזר על כך ב-1944, אך ציין שעדיף לא לדון על כך בפומבי בגלל דעת הקהל העולמית). לאורך הספר ניכרים שיירי ההערצה של מוריס, שמעיד על עצמו כמצביע עבודה ומרצ, כלפי בן-גוריון - ראש הממשלה השמאלני הראשון של ישראל. גם בנג'י (שהגיע לארץ על גבו של פלסטיני שנשא אותו מהאוניה ליבשה) העדיף טרנספר מרצון, אך בסופו של דבר ביצע גם טרנספר מאונס. ועוד איזה אונס. בספר מובאת עדות של אנשי הלח"י, המספרים שחיילי ההגנה אנסו ואחר כך רצחו נשים שלא הספיקו לברוח מהכפר דיר-יאסין. כיום מעיד מוריס כי בידיו הוכחות ל-12 מקרים דומים, המהווים לדעתו את קצה הקרחון של תופעה נרחבת יותר. חשוב להזכיר שחזון הטרנספר של בן-גוריון מתממש היום לנגד עינינו העצומות לרווחה בצל גדר האפרטהייד. בקלקיליה, למשל, נטשו כ-10,000 פלסטינים את בתיהם מאז שנכלאה העיר בחומת בטון.
בראיון ב"הארץ" הבהיר מוריס שלדעתו אנחנו, הישראלים, הקורבן הגדול יותר מבין שני הצדדים. הספר "קורבנות" לא מצליח לאשש את התיזה הזו. להפך, זהו הניסוח החריף ביותר של התרבות המתקרבנת שייסדנו בלב המזרח התיכון: אנחנו כובשים, מגרשים ורוצחים, אבל ממשיכים להתעקש על הזכות להיות קורבנות.
המקרבן מקורבן פטור
2.2.2004 / 9:57