לנעול ולא לשכוח

ודווקא בימים טרופים אלה צצה ועולה שוב השאלה: לאן נעלם נוער הנרות? ובכן, חדשות מסעירות, הנוער ככל הנראה שב לכיכר. באופן אישי ראיתי אותם השבוע - נערים, נערות וטף שמילאו את כיכר רבין כפי שלא נתמלאה זה שנים. את הנרות הדקיקים שלהם איחדו הפעם באחווה שיתופית לכדי נר ענק ושטוח אחד, ובשתיקתם הרועמת התייצבו לצד שלטי מחאה הקוראים "סלקום. סלקום!".

אך לפני שאמשיך בכיוון הזה, אודה גם כי אין שום טעם להכחיש: החלקה על קרח היא לפני הכל אחלה כיף שבעולם. האושר גדול פי כמה כשאתה קם יום אחד ומגלה שמשטח החלקה חוצלארצי קפוא צץ לו במרחק דקות הליכה מביתך שבלב עיר ים-תיכונית שטופת עצבים ושמש. אבל מה לעשות שבעיר ים- תיכונית עצבנית שכזו החלום הרטוב לא יכול להתגשם בלי כמה התגלצ'ויות על התחת.

ראשית, אם אתה לא הבן של פנינה רוזנבלום או משהו בסגנון, ודאי לא הוזמנת לערב ההשקה המיוחס של משטח ההחלקה, מה שאומר שאתה צפוי להידחף בתור כמו כולם, ואחר כך להזיל ריר במשך כמה שעות טובות, בציפייה שיקראו לך לאזור ההנעלה. רק אז, כחמש שעות אחרי שעזבת את הבית, תוזמן להחליק ברחבה הקטנה למשך 20 דקות שלמות, לצד עוד 60 בני מזל. שנית, זה לא כל כך נעים לצאת לבלות ולמצוא את עצמך מככב בפרסומת של סלקום. הבטיחו לך את מרכז רוקפלר, את רחבת האופרה בפריז, ובמקום אלה קיבלת אוהל מכוער מלא סגול סלקומי ופונטים סלקומיים, וביניהם מדריכים בסווטשירטים סגולים וכוכבים שמרצדים על הרחבה.

להשלמת החוויה התאגידית אתה נוהר עם כולם מיד בתום ההחלקה לסניף מקדונלד'ס הסמוך (בורגראנץ' כבר אין כאן. הוא הפסיד בתחרות), ששולחנותיו מתמלאים עד אפס מקום בכל חצי שעה עגולה, כשמסתיימת עוד נגלת החלקה. ואז, בצ'יפס האחרון, אתה מבין שממש כשם שמקדונלד'ס יכול להיות טעים אפילו שהוא תאגיד מונופוליסטי שתלטני, כך חוויית ההחלקה היא נעימה למרות העטיפה הדוחה שלה; למרות שלא באמת מדובר בפרויקט אלטרואיסטי לרווחת הציבור, אלא בפרסומת רווחית ומוצלחת לא פחות מתרומה עסיסית ל"יומטוב".

מה תאמר? ככה זה היום, וזה רק יילך וייעשה יותר ככה עם השנים. פעם רבין הבטיח שלום - ואין שלום. היום סלקום מבטיחה קרח - ויש קרח. את הדברים הטובים באמת אתה מקבל מהתאגידים, לא מהמדינה. ואולי התאגידים הם המדינה. עובדה, לולא ערוץ 2 לא היה כסף לילדי "יומטוב", לולא הטלפונים הסלולריים ילדים רבים לא היו זוכים לנעול מחליקיים לעולם.

ככה זה. מצד אחד אנדרטה של תומרקין לשואה ולתקומה, מצד שני אנדרטה לזכר ראש ממשלה שנרצח, ובאמצע - קרח בסגול. קרח בכיכר העיר, בלב רחבת הדמוקרטיה, במקום ממנו אמור האזרח להשמיע את זעקתו. לא עוד שבוע הספר ולא עצרות מחאה ולא נערים ונערות מלאי ברק, אלא אחלה-קרח אליו נוהרים כולם כפרויקט לאומי מדרגה ראשונה. אם אתה לא מתנחל, קרוב לוודאי שבשביל פחות מזה לא תגיע לכיכר.