אשה תחת השפעה

מאז ומעולם היה פול וולר ידוע כמי שיודע לתת קרדיט למוזיקאים שהשפיעו עליו. הוא הקליט המון קאברים, עוד בתקופת הג'ם, ובימים אלו, כך מדווחים העיתונים, עומל על אלבום קאברים שלם. ובינתיים אנחנו יכולים להתענג על האוסף שערך במסגרת סדרת הבת של "בק טו מיין", "Under the Influence". הבחירות הסגנוניות שעשה וולר באוסף שלו הן ברורות וידועות מראש לכל מי שמכיר אותו (אחוז האמנים הלבנים באוסף הוא, מן הסתם, מזערי), מה שחלילה לא הופך את הבחירות הספציפיות שלו לפחות מרגשות.

האוסף נפתח בקטע קצר ושמח של ליטל ריצ'רד, ומשם עובר ל-"God Made me Funky" של ה-Headhunters – שהתחילו כלהקת הליווי של הרבי הנקוק. זה קטע שאפשר לבטח למצוא בכל מיני אוספי Rare Grooves - תופעה שחובה לדון בה בהקשר של וולר. כמו הנורת'ן סול, גם ה- Rare Groovesהוא קיטלוג שהבריטים עשו למוזיקה אמריקאית. כמו שבשנות השבעים די.ג'ייז בריטים מהויגן קזינו וממועדונים אחרים בצפון אנגליה הגדירו איזה שירי סול שחורים מהסיקסטיז נכנסים להגדרת הנורת'רן סול ואיזה לא - כשכמה קריטריונים נזילים למדי באמתחתם - כך מאוחר יותר, לקראת סוף האייטיז, ייסד די.ג'יי לונדוני בשם נורמן ג'יי באמצעות תוכנית הרדיו שלו בתחנת קיס-FM את המושג Rare Grooves, כשהכוונה למוזיקת ריקודים Fאנקית מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, הלקוחה מאזורי הFאנק, דיסקו, ג'ז, פיוז'ן, אר נ' בי וכו'. המשותף לנורת'רן סול ול-Rare Grooves (מעבר לחפיפה מסוימת בקהל של שני הסגנונות האלה והחיבה שסצינת המוד רוכשת לשניהם) היא חדוות הגילוי. אין דבר שאנגלים (גם לבנים וגם שחורים) אוהבים יותר מאשר לגלות קטעים אפרו-אמריקאים נושנים ונדירים שהסתתרו במשך שנים על בי-סיידז נשכחים של תקליטוני 7-אינץ' עלומים. ומן הסתם, גם פול וולר בקטע.

הלאה. השיר השלישי באוסף לקוח מתקליטו האחרון של ריצ'י הייבנס – זמר הפולק השחור הוותיק – שיצא בשנה שעברה. מדובר בפולק רוחני, עדין ומלא נשמה, שמזכיר מאוד את המוזיקה שוולר בעצמו עושה בשנים האחרונות. בהמשך עושה וולר כבוד למרווין גיי (עם אחד מלהיטיו המוקדמים, "Pretty Little Baby"); ללהקת הגוספל הבחורים העיוורים של אלבמה; לאחת מלהקות הסיקסטיז הבריטיות שהשפיעו על כל אחד מגלי התחייה של המוזיקה הבריטית, הקינקס; וגם מביא אותה ביציאה עם שיר הפופ הסיקסטיזי המתקתק "ג'זמין" של ה-Casuals. וולר לא שוכח לפרגן גם לאמנים עכשויים יותר, כמו כוכב האר נ' בי ד'אנגלו והרכב ההיפ-הופ המסטולי Funkdoobiest.

שתי פנינים באגף הסול שמביא לנו וולר הן "We Must be in Love" של ה-Five Stairsteps - להקת האחים משיקגו שהיוו מודל לחמישיית ג'קסון - ולהיט הסול המרגש עד דמעות "Colour Him Father", ששייך ללהקת הסול הוינסטונס. וכיאה למי שכונה פעם ה-Mod-Father , אפשר לסמוך על וולר שמסול אמריקאי הוא יעבור ישר לצלילים מג'מייקה. וכך קיבלנו את "Small Axe" של בוב מארלי והויילרס, את הביצוע של ביג יות' ל"היט דה רוד ג'ק" ואת להיט הרוק-סטדי/רגאיי המוקדם "עלי באבא" של ג'ון הולט האגדי, בהפקתו של דוק ריד האגדי לא פחות. ואחרי שעשה וי על מרבית מקורות ההשראה שלו – רוקנרול, אר נ' בי, פולק, סול, רוק-סטדי, רגאיי, Fאנק ופיוז'ן – נותר רק עוד דבר אחד: ג'ז.

את האוסף חותם וולר עם קצת מעל 18 דקות של "Ole" הקלאסי של ג'ון קולטריין (מוקדם יותר הוא הכניס גם את "Passions of a Man" של צ'ארלס מינגוס). מה אני אגיד לכם? לעבור לגור שנה-שנתיים בתוך התקליטייה של וולר יכול להפוך כל אדם לעמוק, אוהב ורוחני יותר.

ונחזור לסדרה המקורית, "בק טו מיין", שמאגדת קטעים שיכולים לשמש למטרות צ'יל-אאוט, בהמלצה אישית של אושיות אלקטרוניקה. הדיסק ה-16 במספר בסדרה שייך לדת' אין וגאס, וכמצופה מהרכב שמפורסם בטעם המגוון שלו, גם האוסף שלהם אקלקטי להפליא. לפעמים ה"בק טו מיין" שלהם מרגיש קצת מאולץ – כאילו הוא מגוון למען הגיוון – אבל זה לא אומר, חלילה, שאין בו כמה וכמה שירים מצוינים.

החטיבה המגובשת ביותר באוסף היא דווקא חטיבת הקאנטרי, על גווניה השונים. את הרמז הראשון לכיוון הזה מספק קטע פולק-רוק סיקסטיזי בשם "Only Colombe" מתקליט הסולו הראשון של אמן הקאנטרי-רוק ג'ין קלארק, שמוכר בעיקר מימיו כחבר בלהקת הבירדס. אותו קלארק יצוץ שוב בהמשך הדיסק במסגרת הצמד דילארד אנד קלארק, שנחשבים מחלוצי הקאנטרי-רוק. עוד להקת קאנטרי-רוק שנמצאת כאן היא הניטי גריטי דירט באנד, אבל דת' אין וגאס ויתרו על שירי הקאנטרי-רוק המובהקים שלהם לטובת קטע אינסטרומנטלי שנשמע כמו קאנטרי מסורתי לכל דבר, אותו הקליטו בנאשוויל עם וירטואוז הבנג'ו ארל סקראגס. עוד כיוון ממנו מתקיפים דת' אין וגאס את הז'אנר הוא האלטרנטיב-קאנטרי העכשווי יותר, באמצעות קטע אקוסטי ואינטרוספקטיבי של Songs:Ohia.

המעבר מקאנטרי-רוק נוגה לפסיכדליה בריטית משנות השישים המאוחרות, של הרכב בשם סאם גופל, נשמע טבעי וזורם, אבל הסיבה שבחרו בהם ולא בלהקות פסיכדליה טובות מהם היא דווקא אנקדוטלית, שכן מסתבר שזו היתה אחת הלהקות הראשונות של למי ממוטורהד! כן כן, למי עשה פעם פסיכדליה נוגה וחרישית עם נגיעות מזרחיות – מי היה מאמין? ומיד אחרי הגילוי המוזר הזה, מתחיל הבלגן.

מפה והלאה (וגם קצת קודם) דת' אין וגאס יורים לכל הכיוונים: רגאיי רגוע ואינסטרומנטלי של ה-Upsetters, להקת הבית של לי סקראץ' פרי; ביצוע גוספלי של נינה סימון ל"My Sweet Lord" של ג'ורג' הריסון, שיצא במקור במסגרת תקליט שלה מ-72', אותו היא הוציאה כתגובה למלחמת וייטנאם; ביצוע של הקאובוי ג'אנקיז ל"סוויט ג'יין" של לו ריד; קצת בו דידלי, קצת ג'וי דיוויז'ן, קצת פסקולים איטלקים, קטע אלקטרוני של MMM, הכל הולך.

בניגוד לאוסף של פול וולר, אין פה מסורת – מורגש שהידע המוזיקלי של דת' אין וגאס מתפשט לצדדים יותר מאשר לעומק. בתור להקה שצמחה מסצינת הביג-ביט, שהאקלקטיקה היא נר לרגליה, אוסף שכזה היה אך צפוי. הוא לא תמיד קוהרנטי או ערוך בחוכמה, אבל אם הוא עורך למאזינים הכרה עם כמה שירים יפים ויוצרים מעניינים שהם לא הכירו עד כה, זה כבר מצוין. וזה הרגע להזכיר שנעשו באוסף הזה גם שתי בחירות מדויקות ונכונות לתקופה שבה הוא יוצא. דת' אין וגאס השכילו להכניס ל"בק טו מיין" שלהם שתי להקות אייטיז חשובות שהיום הן דווקא רלוונטיות מתמיד: פאד גדג'ט – פרויקט האי.בי.אם/סינת-פופ האלמותי של פראנק טובי, שנפטר לפני שנתיים - ולהקת הפוסט-פאנק מבירמינגהם Au Pairs, שביחד עם Gang of Four היו חלק מגל הPאנק-Fאנק הפוליטי הבריטי של סוף הסבנטיז/תחילת האייטיז. בשאיפה שהקטע "Back to Nature" יריץ אתכם מיד לקנות את אוסף הסינגלים המצוין של פאד גדג'ט, ובאותה הזדמנות אולי תחפשו גם את שני האלבומים המצוינים של ה-Au Pairs.