מלחמת המפרץ הצליחה לגרור את העם העיראקי אל לב הפריים-טיים. אלא שאם נדמה לרגע את סדאם חוסיין ליחצן, ונעמיד את התרבות העיראקית במקומו של הלקוח, נמצא שמדובר במסע יחסי ציבור כושל, שהצליח למחוק את כל ההקשרים למושג "תרבות" והשאיר את ה"עיראקית" מופקרת וחבולה.
כ-50 שנה עברו מאז עלו לארץ רוב יהודי עיראק, ונדמה שעכשיו, בגלל או למרות, הם התחילו סוף-סוף לדבר על זה. לא לגמרי ברור מי מוביל את השיח - האם אלו בני הדור השני, ילידי הארץ, שלא שמעו מספיק, או דווקא ההורים שלהם, הצעירים של שנות החמישים, שהבינו פתאום כי אם לא הם, כבר לא יהיה מי שישמיע. חבר בקשת המזרחית הגדיר באוזניי פעם את העדה העיראקית בארץ כעדה סתגלנית. מהתרשמות אישית נדמה לי שיהודי עיראק שעלו לארץ, ובעיקר בני הדור הצעיר, התעסקו פחות במאבקים חברתיים וזעקות קיפוח ויותר בניסיון "לדאוג לביתם" ולהיטמע בחברה הישראלית, הצברית.
כך או כך, בתקופה האחרונה נדמה כי תרבות יהודי עיראק מתעוררת, משילה מעליה את הפיג'מה וחודרת בנימוס אל שיח התרבות המקומי. רשימה חלקית: סדרת הטלוויזיה המשובחת "בת ים - ניו יורק"; הסרט התיעודי "צ'לרי בגדד" (סיפורה המפואר של קבוצת מוזיקאים, בנסיונם העיקש לדבוק בכלים ובמוזיקה הערבית הקלאסית), כולל הופעות שקיימו חברי ההרכב בתיאטרון תמונע; ערב קולנוע עיראקי בסינמטק תל אביב ("שכחו מבגדד" ו"היהודי האחרון בבבילון"); "עוקף בגדד" של שלומי אלדר שהוקרן לאחרונה בערוץ 10; וכעת גם ספרו החדש של ששון סומך, "בגדד, אתמול" (הקיבוץ המאוחד).
אכן שמחה גדולה. כבת לעדה, מהצד שהעניק לי את שם המשפחה והדחיק את מקורותיו בהצלחה מסחררת, אגלה כי התרגשתי מפגישתי הראשונה עם כתיבתו של סומך, בין דפי מוסף התרבות והספרות של עיתון "הארץ". סומך, בן גילו המדויק של האבא הפרטי שלי, העלה על הכתב את זכרונותיו כנער מתבגר בעיראק, והפרקים שפורסמו מעל דפי העיתון נאספו יחד לכדי ספר, שצפוי לזמן חוויה משובבת גם למי שאינו קורא בו מתוך מניעים גנטיים.
סומך, שבמשך כ-30 שנה שימש כפרופסור לספרות ערבית חדשה באוניברסיטת תל אביב, אינו מתיימר למלא עד תום את החסך לי ולשכמותי. "ספר קטן זה נסמך בעיקרו על פרקים שבהם ניסיתי לשחזר חוויות ותמונות מחיי ומחיי סביבתי הקרובה בעיראק", הוא כותב, ומעיד בהמשך על שייכותו למעמד משכיל ואמיד יחסית. אכן, לא מדובר בספר המסתמך על מחקר היסטורי או סוציולוגי, גם לא בניסיון למפות בצורה מדויקת את התרבות המאפיינת של אותה העת על גווניה השונים. באמצעות כתיבה אישית, נטולה כל שמץ של רגשנות דביקה, המציבה את הזיכרון הפרטי כבסיס לתיאור רחב יותר, מתאפשרת הצצה אל שגרת החיים שהיתה "שם", זו שלא ניתן לגעת בה כיום, אלא בסיוע הזיכרון.
מעולם לא פגשתי את המחבר, אבל נדמה לי שתוך קריאה ב"בגדד, אתמול" אימצתי אותו כמעין דוד. מין דוד שקט ורחב אופקים, שבכל פגישה משפחתית מוצא את הזמן לספר עוד חלק בסיפור. לא את החלק המשעמם והטרחני, אלא זה שמורכב מהפרטים הקטנים, המאפשרים לך לצייר את הסיפור בדמיונך, כשהוא מתובל בכמה רכילויות קטנות לחימום האווירה.
צרימה קלה מסתמנת בפרק "מצוקות". אחרי שסומך שב ומדגיש כי הוא מספר את הסיפור הפרטי שלו, הוא מתעקש פתאום להכניס סיפור מעולם שזר לו לגמרי, עולם המצוקה והעוני. מה לעשות - לששון סומך היתה ילדות נפלאה, ולמשפחת סומך היה מספיק כסף כדי לחיות בנוחות. גם לשכנים שלהם, וגם לילדים בכיתה. הפרק המאולץ הזה, שנדמה כעודף רגישות לקהל קוראים מרקע שונה משל סומך, נכשל במקום שבו מצליחים כל כך האחרים.
לסיכומו של עניין, בניגוד למה שאולי נדמה לנו, ועל אף שעיראק אינה מתוארת בספר כמציאות אידילית ליהודים באותם שנים, ההגירה למדינת היהודים הצעירה לא מצטיירת בספר בהכרח כאופציה הנחשקת. האפשרות להתייחס לעיראק כאל בית - על כל משמעויותיו של המושג הזה, כמולדת שעזיבתה כרוכה במאבק נפשי וויתור, ולא כתחנת מעבר זמנית עד להקמתו של בית לאומי - היא אפשרות מרעננת, שאולי תפתיע כמה מהפעילים של הסוכנות היהודית.
עמבה בקצב הסמבה
3.2.2004 / 9:54