ימי בונזו

בזמן האחרון חלה התעוררות משמעותית במודעות לסבלם של בעלי החיים ואף לזכויותיהם. ארגונים ותיקים מרימים ראש, קמפיינים חדורי שליחות מזנקים מזוויות רחוב, סלבס מקשטים בכוחם כמעט כל הפגנה בתחום, ושאול יהלום תורם אף הוא ומצטלם לא רק עם נקניקיות אלא גם עם סופגניות ענק. השאלה היא למה דווקא עכשיו, כשפעילות מסוג כזה היתה אמורה להידחק לטובת פעילויות הומאניטריות פרו-אנושיות, פורחת סצינת זכויות בעלי החיים, ומה זה אומר עלינו.

מוטיבציות מוצהרות והסברים בנאליים, כמו אהבת חיות או פילוסופיה המתנגדת לסוגנות (העדפת בני מינך על האחרים - אנשים או חיות), הן זוטות שאסור לשכוח בדרך להסברים משכנעים יותר. הנימוקים הללו חשובים, אך מתקשים להסביר את הקפיצה הענקית במודעות לנושא. ההסבר האקטואלי האפשרי הראשון שקופץ לראש נוגע לתזמונו של הרנסנס הצמחוני, שנחת כאן קצת אחרי מבוכת השמאל וההסלמה בגלי הפיגועים, כשפרדיגמה שלמה של אידיאות קרסה. בתדהמה גדולה הבינו אז רבים שאם הכיבוש מקרבן, זה לאו דווקא אומר שהפלסטינים יתנהגו ויחשבו כקורבנות. משבצת הקורבן נותרה פנויה, והמצוד אחר קורבן חדש יצא לדרך. ואם כבר קורבן, אז שיהיה קורבן שלא עושה בעיות, קורבן מחמד.

נכון, השמאל החברתי בפריחה, אבל אין לו סיכוי להתחרות בחומי או מיצי. אף כלב עוד לא האשים את אבא שלך בקיפוח ואף חתול מעולם לא איים לקחת את מקום העבודה של אמא שלך. לא רק שבעלי חיים חסרי דרישות מאיימות, הם גם נתפסים - ובמידה רבה של צדק - כקורבניים ביותר, כלומר ככאלה שאין ביכולתם להגן על עצמם בשום דרך. ומה שיותר קורבן, יותר טוב.

סינדרום פוסט-שמאלני, אתם אומרים. ובכן, בשיטוטי ברשת נקלעתי לאתר "דעות" (אתר המאבק למען ארץ ישראל), המקורב למועצת יש"ע, ושם הופיע באנר בולט וגדול שמוביל לאתר של "אנונימוס". זה לא צריך להפתיע, כי אם כבר סוג של מכבסת מצפון, אז למה רק לשמאלנים? גם לצדקנות ולמוסרנות של הימניים מגיע קצת בונזו. הידעתם שמעבר לגדר ההפרדה מסתובבים עשרות כלבים ללא בית? אז נכון שמגישים פחות כבד אווז בשילה או בשכם, אבל כלבים עקורים שגורשו מביתם נוגעים ללב גם שם.

יש תיאוריה שגורסת כי המודעות המצפונית באה כעיסקת חבילה רחבה, שכוללת בבת אחת רגישות לקיפוח זכויותיהם של כל החלשים, ולכן לא נכון לראות את עלייתה של המודעות לזכויות בעלי החיים כמי שבאה על חשבון חזיתות אחרות אלא להפך. זאת תפיסה יפה אבל קצת תמימה, במיוחד כשזה מגיע לאקטיביזם. בהנחה שיש לנו זמן, אנרגיה ומשאבים מוגבלים, בחירה בפעילות מסוימת תמיד תפגע בפעילויות אחרות. כמידת ההשקעה באחת, מידת ההזנחה באחרת. כמו הרבה דברים אחרים בחיים, הכל עניין של מינון. וזה למרות שבמקרים רבים המעט שפעילי זכויות בעלי החיים משקיעים בזירות אחרות הוא הרבה יותר ממה שישקיע בהן הישראלי הממוצע כל חייו.

כדאי להזכיר גם את מלחמת ההישרדות האכזרית שהתגבשה בשנים האחרונות בישראל, אם זו מלחמה כלכלית מבית מדרשם של המיתון וביבי ואם מלחמה ממשית בצל הפיגועים והחיסולים. ההתנסויות הללו לא ממש יצרו סולידריות בחברה הישראלית הדורסנית, דווקא להפך - הם חיזקו את יצר ההישרדות הקמאי, האגואיסטי והאלים שלנו, וכך חידדו והבליטו עוד יותר את הצורך בעוגן טהור, היולי, ולמען האמת מדומיין; עוגן של "אנושיות" במציאות "חייתית". הייאוש מן האדם ההפכפך באשר הוא מונע את האפשרות למצוא בו את הגאולה. דרוש, אם כן, צורך בתחליפים.

הצורך הזה בדיוק הוא גם מקור אפשרי להגזמה, צרות מוחין ודוגמטיות, שקיימים פה ושם כעשבים שוטים בקרב אוהבי הפרות. הרעיון שבמקום שבו האנשים הם "חיות" עדיף לעזור לחיות הוא סוג של אסקפיזם או פוסט-הומאניזם מודע, המערערים את התשתית המצפונית הרחבה שמהווה את הבסיס הרעיוני למהפכת זכויות בעלי חיים ולארגונים כמו אנונימוס. הסטיגמה הציבורית המצטדקת והפופולרית אורבת בדיוק לרסיסי רעיונות כאלו, כדי לרקוח מהם את הטיעון המופרך שאוהבי החיות שונאים בני אדם. אם פעילי זכויות בעלי החיים רוצים שמאבקם יהיה אפקטיבי ומשמעותי באמת, עליהם להצליח במקום בו נכשלו עד עכשיו – עליהם לחשוף את הקשר בין המלחמה בדיכוי בעלי החיים לבין המלחמה בדיכויים אחרים בחברה, ולהצביע על המקור המשותף להם. ללא קשר כזה מצטייר המאבק הזה כתלוש, ילדותי ומנוכר, אולי אפילו סוגני.