רגע, בתור רטרו זה עובד?

לא כל כך קל לכתוב מילים רעות על מי שאחראי לרגעים אלקטרוניים מופלאים, שמלווים אותך הרבה שנים וקסמם לא פג, אבל אחרי מספיק שמיעות של "סידוניה", האלבום החדש של האורב, אי אפשר שלא לכתוב אותן.

היצירה החדשה של אלכס פייטרסון היא כל כך תחילת שנות התשעים ולכן כל כך משעממת. הקטע הראשון מאותת על פוטנציאל שלא מתממש, כאילו הולך להיבנות כאן עולם קסמים שבו הזמן עמד מלכת, שכל מי שייתקל בו לא יכול שלא להילכד בו, מקום מפלט מהמציאות האלקטרונית האינטנסיבית. אבל הקטעים שאחריו מבהירים שמדובר בעולם מיושן שלא מצליח לעמוד בפני עצמו, כזה שכל הזמן רק חוזר ומזכיר שקרו המון דברים במחוזות הצ'ילאאוט ובכלל באלקטרוניקה ושלא צריך לחזור אחורה אלא אם כן יש סיבה ממש טובה. לפייטרסון אין סיבה טובה: למה לשמוע את "סידוניה" מ-2001 כשאפשר לשמוע את “Adventure Beyond The UltraWorld” מ-91' ואת “U.F.Orb”, שבנויים על אותו קונספט ואותו סאונד ונשמעים מצוין גם היום?

לא סביר שפייטרסון לא יודע שהיום עושים דברים קצת אחרת. הוא פשוט בוחר להישאר בשלו, ולא משנה אם זה בגלל שהוא כל כך מאמין בדרכו או בשביל לעשות דווקא. מה לעשות שזה לא עובד. בכל רגעיו "סידוניה" הוא צלילים מהעבר, ברוב רגעיו הוא או מעצבן או סתמי. אי לכך, גם אם הוא לא רע, עדיין מדובר באלבום מיותר. לאורב תמיד יהיה מקום בפנתאון האלקטרוני, אבל אם פייטרסון לא יתעשת, הוא עלול להפוך לאחד מאותם נודניקים שזוכרים להם חסד נעורים אבל לא מבינים למה לעזאזל הם ממשיכים לעשות מוזיקה אם הם לא מוכנים לקבל על עצמם את שינויי הזמן.