פסטיבל דוקאביב עומד השנה בסימן הקולנוע הדוקומנטרי האישי, ונדמה כי אין כמו "חיים על גבול המוות", הסרט הקנדי שפתח את התחרות הבינלאומית (ומוקרן שוב ביום שלישי ב-20:15 ובשבת ב-22:30), כהדגמה לרמת האינטימיות שהז'אנר התיעודי יכול לספק. מדובר בסיפורו של פרנק קול, במקרה זה גם הבמאי וצלם הסרט, אנטי גיבור מוחלט, שבעקבות מות סבו מחליט לצאת למסע התמודדות עם המוות ותחושות האובדן במדבר הסהרה האפריקאי, אותו הוא עורך לבד. מסע אל תוך עצמו.
מה שמקסים ב"חיים על גבול המוות", אחד הסרטים הבודדים ביותר שראיתי מימיי, הוא דווקא רגע ההגעה אל חופה השני של היבשת והשלמת המסע. אתן לכם רמז - שלא כמו בסרטי המסע-חניכה אליהם אנו מורגלים, קול אינו מסתער בסופו של דבר אל העולם בקריאת "און גארד" ראסטיניאקית. הוא יותר מתנפץ אל החוף.
למרות שמבחינה אמנותית אין כל משמעות למידע הטכני הבא, התרגשתי כשפרנסיס מיקה, עורך ומפיק הסרט, סיפר כי כל הצילומים נעשו על ידי קול עצמו, לבדו, במצלמת 16 מילימטר קטנה ושלט בעת מסעו המדברי אל האבדון, וכי כל שחזור מסוג אחר לא נעשה. כשתראו את הקומפוזיציות המדויקות, את הצילומים החשופים הכי נכון שאפשר ואת טווחי הפוקוס המדויקים, תתפעלו גם אתם. סרט שהוא פשוט לא ייאמן בדיוק כמו הפרט הטרגי האחרון: קול חזר למדבר לאחר השלמת הסרט ב- 1999, למסע נוסף, ונרצח לאחר כמה שבועות נדידה על ידי שודדים מקומיים. 83 דקות של קסם.
ושתי המלצות נוספות:
נסו לתפוס ביום חמישי את ההקרנה החוזרת של "הצד השלישי למטבע", השקפה אינטלקטואלית, פוליטית ואוהדת של כריס מארקר על ישראל של שנות השישים. סרט נוסטלגי וקסום שמספק כמה מחשבות טורדניות על ישראל הכוחנית של 2001. מחנה פליטים הוא, אחרי הכל, מחנה פליטים.
התרחקו מ"וודקה אגדה רוסית" (שיוקרן ביום רביעי). סרט שהוא האנג-אובר מוחלט.
* ("חיים על גבול המוות" מוקרן ללא תרגום לעברית)
בדד, בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום
27.3.2001 / 10:32