התקציר בעיתון מבשר: "סרט תעודה. שלומי לחיאני, בנו של פועל זבל מבת ים, מתמודד על ראשות העיר בת ים מול יהושע שגיא, ראש אמ"ן לשעבר". מכאן הכל ברור. א-פריורי. אתה אומר לעצמך שהקונספט בוודאי ייבנה על הקונטרסט שבין העמך והאליטה, ככה בשביל שידמיע את הרגשות. ושבטח יינתן דגש מקסימלי לפולקלור עממי-עדתי-אנטי-אשכנזי-מסורתי, ככה שיתאים לרוח התקופה. ואתה גם כבר רואה בדמיונך את אותן דמויות רחוב שוליות - מנקי רחובות, שיפוצניקים, מוכרים בקיוסק, נהגי מוניות - מדובבות באופן מתנשא כדי שיגידו למצלמה משהו נורא מצחיק. הרי צריך שהפתיח יהיה אותנטי משהו בן זונה, שככה יכניס את הצופים ישר לתוך הווייב של היצירה.
ואכן, על פניו, עושה יניב באיו ב"אגדה בת ימית" הכל לפי הספר. הוא משתמש בכל השטיקים הדוקומנטריים שהמדיום מעמיד לרשותו על מנת להרטיט את לב הצופה, לייצר אצלו אמפתיה עזה כלפי לחיאני, נציג הפרולטריון המדוכא, וסלידה רבה משגיא, העומד בראש הדירקטוריון המדכא. רק מה, הפעם זה לא עובד. יותר מזה, זה עובד בדיוק הפוך. במהלך הסרט מתבהר כי לחיאני אינו בדיוק צ'ה גווארה של הלבנט. כשברקע "אשליות" של ניסים סרוסי, מוצג לנו המטאור המוניציפלי כקבלן אמיד המרחף ברחובות בת ים במרצדס שחורה עם מחשבות מופרכות בראש להפוך את העיר לאטלנטיק סיטי של המזרח התיכון החדש.
מצד שני, יהושע שגיא, אדם מבוגר, קמל מבחינה פיזית, ושבניגוד ללחיאני (איש עולץ שנתמך על ידי משפחתו החמה) מוצג כערירי וחסר חיות. בנקודה הזו מתקיים דיסוננס חריף בין האופן שבו כופה הסרט את תפיסת הדמויות (בעזרת קטעי קריינות, זוויות צילום וזמן מסך מוגזם ללחיאני) ובין מה שמזקק הצופה מהתבוננות אובייקטיבית בחומרים התיעודיים. מכאן הנחת הצופה היא שכשם שהפוליטיקאי החדש בוודאי אינו עשוי כולו כוונות טהורות, כפי שמציג זאת הסרט, כך בוודאי גם התנהלותו הציבורית של האקס-מיליטריסט אינה כולה סיאוב ואי תקינות.
וכמה לא מפתיע לגלות לקראת סוף הסרט כי הנאורות של לחיאני לא מנעה ממנו לבלוע את פתיון הדיל הפוליטי שהשליך לכיוונו המאסטרו ביבי נתניהו, וששגיא ויתר על משרת קונסול בחו"ל בשביל להמשיך לדאוג לטיילת העלובה של בת ים. זו הבעיה עם סטריאוטיפים. לפעמים הם מחליטים להתפוצץ לך בפרצוף.
* הסרט "אגדה בת ימית" שודר בערוץ 8 ביום שני, 26 במרץ
ביבי יסדר
27.3.2001 / 12:23