סוף עונת העכוזים

ייקח עוד שלושה או ארבעה עשורים עד שאפשר יהיה להסיק מסקנות נחרצות על מה נכון ומה לא נכון לקריירות של זמרי רוק בסביבות גיל שישים. עם כל הכבוד לפול מקרטני, ניל יאנג, בוב דילן ומיק ג'אגר, אם להזכיר ארבעה, אין עדיין מספיק נתונים כדי להמליץ על מודל מושלם. כל אחד מיוצרי הרוק בעולם, שהחל את דרכו מתישהו בשנות השישים, צריך להמציא לעצמו את השיטה תוך כדי הליכה. זה נכון כמובן גם לגבי אריק אינשטיין (יליד 39') ושלום חנוך (46'). והם לגמרי לא לבד.

אם תיכנסו לחנות דיסקים גדולה בצרפת, איטליה או כל ארץ אירופית אחרת, ותפנו למדפי היוצרים המקומיים, בטוח תראו לא מעט דיסקים שעטיפתם דומה מאוד לעטיפה של "יציאה". זמר רוק מבוגר, כסוף שיער, בתמונה שמבהירה כי מדובר בהופעה חיה. בדרך כלל זה תקליט כפול, הרי יש לו כל כך הרבה שירים.

במקרה של שלום חנוך, שהצילומים הכהים על העטיפה מסתירים את חיבתו לחולצות טריקו דהויות באופן בלתי מחמיא, המארז דווקא נראה טוב. בכלל, אם תהיה תחרות אירופית ל"יוצר השמור", שהזמן לא החריב, חנוך ואינשטיין דווקא ייצאו במקום גבוה. אינשטיין אינו מופיע כבר שנים, ולכן האתנחתות שלו בין תקליטים רגילים של שירים חדשים הן רק אוספים או קאברים של שירי ארץ ישראל. חנוך יכול גם לגוון עם הופעה. "יציאה" היא הדיסק השלישי שלו מהסוג הזה.

נדמה לי שהדברים שנכתבו עד עכשיו עושים מעט עוול לדיון ב"יציאה", שכן כמקרה פרטי, והרי כבר אמרנו שאין מודל, שלום חנוך נמצא בשלב מאוד פעיל בקריירה, שלב שטרם הגיע לשיאו. הוא לא איזה נודניק שמגיח מידי פעם כדי למחזר את עצמו למוות, הוא גם לא מוציא את "יציאה" בשביל פרנסה. אם לחזור בקצרה על ההיסטוריה, בסוף שנות השמונים ובתקליט "רק בן אדם" הגיע חנוך לשיאו כרוקר א-לה ספרינגסטין. אחר כך הוא הוריד מהלך והחל את שלב השיבה פנימה. זה לקח יותר מעשור ולא מעט תקליטים לא שלמים בדרך, עד שבתקליטו האחרון, "אור ישראלי", הוא הגיע לדיסק משובח, דיסק אחיד ברמתו שאין בו פער בין כוונת המשורר לביצוע. "אור ישראלי" זכה גם להצלחה מסחרית לא רעה, ולכן חזר חנוך להופיע בפורמט חדש, שמתועד בדיסק הזה.

את דיסק ההופעה הראשון הוציא חנוך מיד אחרי "אדם בתוך עצמו", תקליט הסולו שפתח את הקריירה והפך אותו לאליל הצוותאות של סוף הסבנטיז. זה דיסק שמכיל את "תפסתי ראש על הבר", "לילה", כמה משירי להקת תמוז וגירסה חיה ל"אדם בתוך עצמו". הוא יצא, כמו שנהוג בתעשיית המוזיקה, כשתקליט הופך להופעה שהיא יותר מהתקליט עצמו ומזהים פוטנציאל מסחרי לא מנוצל, כמאסף ל"אדם בתוך עצמו". גם היום התקליט הזה מעביר את האנרגיות של חנוך הרוקר הצעיר באופן נעים ונוגע.

דיסק ההופעה השני, "רומן אמיתי", יצא במקביל לסרט תיעודי באותו שם. אפשר גם לטעון שזה פסקול של סרט. לא משנה. זה דיסק לא טוב. הן בגלל שבסוף האייטיז חשבו שהופעה חיה זה שירים של שש דקות עמוסי סאונד וצעקניים. והן מכיוון שבתקופה ההיא חנוך היה שבוי במיתוס של עצמו, והאמין יותר מדי באגדת הרוקנרול שהחלה להיווצר סביבו.

כבר אפשר להכריז ש"יציאה" הוא דיסק ההופעה הטוב ביותר שיצר חנוך מעודו. אבל הוא יותר מזה. "יציאה" הוא שלב בפני עצמו. 24 שירים, על שני דיסקים, מחולקים באופן שווה על הקריירה של שלום חנוך. יש כאן שיר או שניים מכל דיסק שהוציא חנוך עד היום בארץ (פרט ל"ערב ערב", תקליטו הלפני אחרון, שמיוצג בשלושה שירים). מיוצגים גם "שבלול" ו"פלסטלינה" המשותפים עם אריק אינשטיין, ואפילו השלושרים ותמוז לא קופחו.

יוצא ששלום עורך לעצמו רטרוספקטיבה. אבל זה לא מופע מיטב הלהיטים. השירים נבחרו כי הם טובים לחנוך ברגע הזה, וטובים לפורמט המשותף עם משה לוי שכולו פסנתר וגיטרה. מה שמוציא מכל השירים את הקצביות ובונה את כולם כבלדות, אינטימיות ורגועות, כשההחלטה הקיצונית ביותר היא לוותר על "אדם בתוך עצמו" לטובת "טיול ליפו", שיר שכמעט לא הושמע מעולם ברדיו בגלל אורכו (יותר מעשר דקות).

בשעתו לא הלכתי לראות את ההופעות האלה, ואני ממש מצטער, כי התיעוד שלהן, שהוא לעולם פחות מוצלח מההופעה עצמה, לחלוטין כובש. מרגע שהפסנתר האינטימי פותח את "זה רק געגוע" וקובע את הטון של הדיסקים, כבר ברור שהכל כאן בוגר ומינורי. הביצוע לשיר הזה, מתוך "חתונה לבנה", מציג אותו כשיר שכלל לא הכרתם. ומשם הכל יפה, חורפי, הכי מתאים לזמן הזה.

יש מעט מאוד שירים שהמעבר לגיטרה ופסנתר פוגם בהם. אחד מהם הוא "סוף עונת התפוזים", שבביצוע הזה, אפעס, נשמע קצת מאומץ, והג'זיות הקלה רק מעיקה עליו. "גם "מחכים למשיח" לא מתיישב בקלות על הטון של הדיסק הזה, שמחייב הבלטת הטקסטים בגלל המינימליזם של הליווי. בדיסק השני, לקראת סופו, יש שני שירים יותר מאוחרים שאינם עומדים בסטנדרט הנהוג של חנוך. אבל אלה הטענות היחידות.

מעבר להן "יציאה" הוא תזכורת לכשרונו הגדול של חנוך, מי שכתב אינספור שירים מופלאים ומבצע אותם בכישרון נדיר. "יציאה" גם מחזק את ההערכה שלי כי הדיסק הבא של חנוך, או לכל היותר זה שיבוא אחריו, יחזיר את ההרמוניה בין המבקרים לצרכנים, וישיב את חנוך למקום הראוי לו, כאמן מרכזי שהוא גם מצליח מאוד מסחרית. אולי צריך לקרוא לדיסק הזה "הליכה לקיסריה".

עמיר בניון הוא עוף חריג במוזיקה הישראלית. הוא מזרחי, מה שקוראים כבד, כלומר מסלסל בסגנון ערבי כמו הזמרים המצרים של פעם ובמבטא סמיך ונוכח. הוא גם בונה שירים במקצבים מסובכים, שאהובים יותר על צופי מחול מאשר על צרכני השוק הים תיכוני. מה שהפך אותו מלכתחילה לבן ברית של מיכה שטרית ופחות של אייל גולן.

מעניין להשוות את דמותו של בניון לזהבה בן של תחילת הדרך, זו שחשפה מצוקות מהשכונות הפחות עדינות של באר שבע. כדי להגיע למיינסטרים היה על זהבה לא רק לחמצן, אלא גם לבנות לעצמה דמות של צפונית חמודה בג'יפ יוקרתי, כזאת שלא בודקים לה את השורשים.

בניון, אולי גם בזכות היותו גבר, עשה את ההפך. הוא השתמש במורכבות נתוני הפתיחה כדי לתקשר עם הקהילה האמנותית יותר. כמו שלמה בר, כמו יאיר דלל, עמיר בניון הוא לא זמר מזרחי או ים תיכוני אלא יוצר אתני-אותנטי שמשתמש נכון במקורות שלו. אם לחזור לגולן, סלסול תימני שמח אינו נספר בקטגוריה הזו.

אלא שיש פער בין דמותו הציבורית מעוררת האהדה של בניון לבין מה שקורה בסופו של דבר בתקליטיו. בתקליט החדש, הרביעי שלו, "ניצחת איתי הכל", נראה שהוא הופך לסוג של דוד ד'אור, כלומר לזמר שנוכחותו הקולית המיוחדת היא הערך המוסף היחיד באסופות שירים לא מרשימות, שמשובצים בהם פה ושם להיטי רדיו.

ד'אור (בהצלחה באירוויזיון) הוא דוגמה לאמן שהפך קצת לעבד של הגרון שלו. נראה שהקול מהשמים השתלט עליו ולא איפשר לו להפוך לזמר רציני עם רפרטואר שהוא במובהק שלו. למעשה רק הבולטות של קולו היא שמצילה אותו מלשקוע למקום לא טוב בשורה הרביעית של הזמר העברי. בתקליט החדש ניתן לחשוד שגם בניון הפך שבוי של קולו. מצד אחד, כששומעים חלק מהשירים, שהם די גבוליים, ובכל זאת נהנים מזה, מבינים כמה עוצמתית היא ההגשה שלו. מצד שני, בסוף נשארים השירים.

זה לא סוד שבניון הפך עם הזמן לאחד מנציגי הגרוב האתני של מוזיקת העולם בישראל. כמעט כל שיר שלו יכול להשתלב באוספים הרבים שבהם מככבים גדולי הז'אנר, מבאבה מאל וסליף קאטיפה ועד פטרו גלפוצי הקורסיקאי, שהוא כמעט כמו אב רוחני למוזיקה של בניון. רוב הזמרים האלה אינם משובחים יותר מבניון, אבל הם מביאים למשוואה הפקה מוזיקלית מתוחכמת או לפחות ייחודית. הצרה היא שההפקה המוזיקלית בתקליטיו של בניון היא בדרך כלל שמנונית מדי, והופכת אותו לשמאלציונר. בסוף ההאזנה לדיסק נדמה לך שזה היה הרבה יותר מדי ג'יפסי קינגס והרבה פחות מדי מופע של אחד שזועק את קרביו.

בתקליט החדש, יותר מאשר בקודם, "שלכת", בולט חוסר התחכום של ההפקה המוזיקלית, שמזכירה פרסומות ולהקות ליווי של טוק שואוז. בוטה במיוחד הוא "לתפוס ענן", מסוג השירים שכאילו נכתבו לאולפן של יצפאן. מיד אחריו מופיע שיר בשם "שלום אשה", שמנסה לחזר אחרי האוזן הטראנסאווית בחוסר חן. רק בסוף הדיסק, שם הוא סוף-סוף נותן את הלב בקטע "אינסרף", שבו שרים בערבית ומרוקאית, עם ליווי מינימלי, ובתפילת הסיום "מודה אני לפניך", אפשר להבין את גודל הפשרה שעושה בניון בדרכו לראש מצעדי המכירות.

לסיכום, רבים מדי משירי הדיסק הזה היו יכולים להתאים מאוד לקדם הפרטי של דוד ד'אור. ועדיין חובה לציין שבניון הוא אחד הקולות היפים והחזקים שצצו כאן בעשור האחרון. כשהוא פותח גרון ומשחרר זעקה צרודה, הוא נוגע בקלות בנימי הלב. לצערי יש פער בין היכולות שלו לבין התוצאה הסופית. ובתקליט הנוכחי הפער הזה בולט מדי.