בורגנות או נמות

אני קוראת על שלמה קורבמן שהיה צלם חובב שלא זכה להכרה בחייו, הומוסקסואל, אדם משונה ובוהמיין, שמת ערירי, עני וגלמוד בגיל 91, בדירת חדר ללא שירותים או מים זורמים. זה נשמע כמו סיפור חיים עצוב ומרתק. הדיבור הוא שתערוכת הצילומים של קרובמן היא האנטי-תזה לצילומיו המבוימים והמסוגננים של אברהם סוסקין, הצלם הרשמי של תל אביב. הרוחות מלחששות שבעוד סוסקין החזיק בעין "הנכונה" הביט קורבמן בעדשה האנטי-ממסדית, זו שחושפת את השוליים, את הבטן הרכה של תל אביב בשנות העשרים והשלושים. בדרך לתערוכה במוזיאון ארץ ישראל אני מתרגשת ומדמיינת שהנה אני הולכת לצפות לראשונה בתמונות מעולמו של ז'אן ז'נה הציוני, או לפחות נאן גולדין מתחילת המאה.

ובכן - כמה צפוי - זה לא ככה. קשה לי להחליט מה הגורם שאחראי לתחושת הסתמיות המאכזבת שמרחפת מעל התערוכה - האם אלו הצילומים עצמם או אופן התלייה וההצגה המרגיז שלהם. קרוב לוודאי ששניהם יחד.

קורבמן היה צלם חובב, ולמרבה הצער כנראה שגם במובן הרע של המילה. רבים מהצילומים סתמיים, חסרי מיקוד ואינם מעוררים עניין. יש צילומים שמתעדים אנשים על חוף הים, על גדות הירקון, בבתי קפה, תחרויות ספורט ולוויות. יכול להיות שיש לאלה ערך תיעודי רב, אבל ערך אמנותי אין להם ממש. וגברים עירומים? תרבות שוליים? מעשים אנטי-ציוניים? לא ממש. יש איזה שניים-שלושה בולבולים מתנופפים, כמה ערבים ופה ושם ואפילו אנשים מכוערים, מלוכלכים ועצובים, אבל לא באופן בולט. לא כתימה או אמירה. במצלמת הקודאק הפשוטה של קרובמן הציונות נראית אמנם קצת פחות מלוטשת וזוהרת, אבל עדיין דומה לעצמה.

לא שאין בתערוכה כמה רגעים צילומיים מעניינים, יש ויש, אבל גם הם הולכים לאיבוד בעומס שיוצרת התלייה חסרת הטעם (זה קורה בדרך כלל כשתערוכה מוצגת במוזיאון או גלריה שאינם מתמחים בהצגת אמנות). רוב הצילומים קטנים מדי, צפופים מדי, וחלקם תלויים נמוך כל כך, שצריך להיות גיבן או גמד כדי להתבונן בהם בלי להתאמץ. בין לבין יש גם כיתובים מכוערים ומיותרים דוגמת "ילד וילדה, נציגי דור ההמשך מברכים את מאיר דיזנגוף ביום הולדתו ה-70, בית העיריה ברחוב ביאליק 6.4.1931". אפשר היה להסתפק בתאריך. המילים הרבות והגדולות מדי מסיתות את תשומת הלב ואינן מאפשרות להתמסר לחוויה הוויזואלית. זו לא תערוכה, זה ספר.

כמה מחברי הטובים ביותר חזרו מהתערוכה חדשה של יהודית סספורטס פעורי פה ועיניים. אחד היה המום מהיכולות האסתטיות ואחר דיבר על ההתייחסות המעניינת של סספורטס ל"מצב". סרתי לגלריה זומר כדי לראות על מה מדובר. בדקות הראשונות עמדתי גם אני פעורת פה ועיניים. היופי המדויק והשלם של המיצב מרשים לחלוטין את הנכנס. סספורטס הפכה את חלל התצוגה של הגלריה למעין דירה יפנית בת שלושה חדרים - בחדר הכניסה חלונות או וילונות עם רישומי העצים המפורסמים שלה, בחדר נוסף יש ספק מיטה ספק שולחן ספק אגם, ובשלישי אובייקט יפה דמוי סירה. בנוסף מציפה את החלל מוזיקה עדינה ומתקתקה שתואמת את התחושה הכמו-יפנית הזו. הכל כל כך מושקע, אלגנטי אפילו, הקירות צבועים, התאורה מחושבת, הגימור מושלם.

אבל בניגוד למושלמות הזו עומדת לה, ככה סתם, בקצה החדר השלישי, מערכת הסטריאו המגושמת, ועליה זרוקים ברישול עטיפות הדיסקים. זה מה שנטע בלבי את הספק הראשון לגבי המיצב. מה זה? בדיחה גרועה או חוסר תשומת לב? למה להשקיע כל כך באשליה ואחר כך לשבור אותה בנוכחות של חפץ זר כל כך? אבל זה לא רק זה. כמובן שלא רק מערכת הסטריאו. ניסיתי לחשוב על מה כל זה מדבר: יחסי פנים-חוץ, קנה מידה, טבעי ומלאכותי, אשדוד, זן בודהיזם, המצב, הצב...

על העבודה של סספורטס אפשר לפטפט מכאן ועד להודעה חדשה, אפשר ליצוק אליה כמעט כל משמעות, ובאותה מידה אין שום דבר מעניין להגיד עליה. קחו למשל את הטקסט הנלווה - מה כתוב בו? הרבה. לא כלום. המיצג הזה יפה מדי, שלם מדי, פתור מדי, בורגני מדי, עיצובי מדי, מנייריסטי, ציני אפילו. הרושם שעושה העבודה בהתחלה מתברר כדומה מדי לרושם מסוג "ראית את הרמונט שזומר עשתה לגלריה שלה? משהו-משהו, ממש בטוב טעם, את חייבת לקפוץ לקפה. חייבת נברשת כזו אצלך בבית".