מעניין להבחין ש"קולד מאונטן" הוא בדיוק מה שחשבתי שיהיה. הממוצע שלו לפחות. מינונים צפויים של מסע-אהבה-מלחמה, שמצליחים ליצור סה"כ לא רע, אבל גם לא מבריק. ב-155 הדקות שלו (כמדומני האורך האפשרי המרבי לסרט של מירמקס, אם לא רוצים להסתכן בכך שפתאום יחתכו אותו לשניים) הוא אמנם לא משעמם לרגע, אבל לא מעט חלקים בו מוכרים מדי וסובלים מסטנדרטיות צנועה, מה גם שמעולם לא חיבבתי סרטי מסע בהם פוגש הגיבור אנשים טובים לאורך הדרך. למרבה השמחה יש גם כמה רגעים יפים ואפקטיבים שמחזירים אותו לתלם.
ניקול קידמן, שעדיין תקועה עם הדיבור המתיילד שאספה ב"דוגוויל", היא אדה מונרו, בתו היפה של הכומר החדש של קולד מאונטן. פלירטוט קצר ומהוסס בינה לבין אינמן בליס (ג'וד לו) ערב מלחמת האזרחים דן אותם לשנים רבות של כמיהה וגעגועים זה לזו כשהוא יוצא להילחם ביאנקים והיא נשארת מאחור. לאחר לחימה אינסופית ופציעה קשה מחליט אינמן לערוק מן הצבא ולצעוד הביתה לזרועות אהובתו. בינתיים, בעורף השסוע והעני, מאבדת אדה את יציבותה הנפשית מדאגה וגעגועים, ומידרדרת עד חרפת רעב, כשלעזרתה מגיעה רובי (רנה זלווגר, במה שעוד עלול להסתבר כתפקידה החינני הראשון), נוודית מחוספסת המלמדת אותה את עבודות החווה תמורת מגורים. בינתיים משתלטים בריונים על עמדות הכוח בעורף, ואף מתחילים לצוד עריקים ולרדות בתושבי העיירה.
רבים ציינו את התשתית הרומנטית של הסרט כנקודת החולשה שלו, וגם אני, בתחילתו, נרתעתי מחוסר הפרופורציה בין היכרותם השטחית והחפוזה של אדה ואינמן לעוצמת הרגשות שלהם זו כלפי זה. במבט ראשון נדמה היה שכל שיש להפיק מהסיפור הוא שמוטב להימנע מזוגיות עם קרביים, אך ככל שהסרט התמשך חילחל הקשר המדומיין שלהם והפך עדין ומרגש יותר. האהבה שלהם אינה חוויה זוגית כי אם אישית ופרטית, שכל תוקפה מחלומותיו ותקוותיו של האחד. הרבה יותר משהם קשורים למציאות או זה לזו, תלויה מערכת היחסים שלהם במצבו העגום הנוכחי של כל אחד מהם. זה נהדר ומדכא בה בעת.
בתחילת "מאונטן" ישנה סצינת קרב יפהפיה, המשחזרת קרב היסטורי בו נהרגו כ-6,000 איש. כמנהגן של סצינות הקרב המשובחות של הזמן האחרון ("להציל את טוראי ריאן", "לב אמיץ", "שני הצריחים" ושות') הדגש אינו על הלאומי והצבאי אלא על הטרגדיה האישית של המשתתפים. אדם שמועד ופרצופו מרוסק תחת מגפיהם של חבריו, צעיר שנזרק לאוויר וכל בגדיו נקרעים מעליו מעוצמת חומר הנפץ שהופעל תחתיו, כל אלו מנטרלים נקודתית את ההירואיות וההתלהבות המלוות סרטי מלחמה ומדגימים את זוועות המיליטריזם. אהבתי מאוד את העובדה שטרגדיית העורף אינה מוזנחת בסרט, ולמעשה מדגימה כיצד כל מה שעל קיומו בעצם יצאו הלוחמים להגן מתמוטט בהעדרם.
חולשתו של הסרט נובעת בין השאר מכך שברמה האידיאולוגית הוא משאיר פתח רחב למדי להתעלמות ממסריו שוחרי השלום. שהרי רעיון העריקות (או הסרבנות, או היציאה על קב"ן) הוא אכן טוב ויפה כשאתה נלחם כדי להשאיר את השחורים עבדים, אך אינו מתבקש כלל כשמדובר בדילמות הנראות כרגע הרבה פחות שחורות-לבנות. קשה לי לדמיין את בן ה-19 הישראלי הממוצע יוצא מהסרט עם תובנות חדשות על תפקידו בעולם ועל מה שעובר על משפחתו כשהוא בצבא. הרעיון הבסיסי, שמקומו של האדם הוא עם האנשים האהובים עליו, מודגש בסרט, אך מוגש כפריט רשות.
מוזר לחשוב שכסרט המתרחש בדרום ארצות הברית כמעט ולא משתתפים דרומיים של ממש. לא שאני טוענת שצריך היה ללהק את ריס ויתרספון, אבל קידמן האוסטרלית, ג'וד לו וריי ווינסטון הבריטים, פיליפ סימור הופמן הניו יורקי, דונלד סאתרלנד הקנדי ועוד כמה וכמה צפונים ואירופאים למיניהם מגישים כאן שורה אקלקטית למדי של מבטאים דרומיים, שאינם בהכרח קשורים זה לזה. מצחיק לחשוב שדווקא זלווגר היא טקסנית של ממש (ובה בעת חצי שוויצרית-חצי נורבגית).
אם להשתמש באנלוגיה מהתרבות הגבוהה, הכישלון של "קולד מאונטן" במועמדויות לאוסקר מזכיר מאוד את עלילת "חייל קטלני". ממש כמו קורט ראסל בסרט, גם "מאונטן" הובס על ידי דור צעיר וחדשני והפך לא רלוונטי למילוי משימתו העיקרית, וכעת הוא מנסה למצוא את מקומו בעולם תוך בעיות זהות קשות. הארווי ויינסטיין, הבוס הזועם במירמקס ובחשן אוסקר לא קטן (הוא הצליח להשחיל לפחות מועמדות אחת לפרס הסרט הטוב ביותר בכל טקס ב-11 השנים האחרונות), טוען שלו היה משחרר את הסרט מוקדם יותר, האקדמיה היתה מפרגנת לו עוד כמה מועמדויות (הוא מועמד שבע פעמים, אך נעדר ממרבית הקטגוריות הנחשבות). היו שגרסו שדווקא הלוק הזוהר של קידמן הוא שחיבל במאמציו המלחמתיים של הסרט. ובכל מקרה בוודאי מדובר בימים רעים לעובדי החברה, מראשון המפיקים עד אחרון המנקים.
קרבי זה הכי, אחי
5.2.2004 / 12:09