דגדגנים לוהטים

שלושה ספרונים רזים בכריכה רכה, אבל לא מהסוג שאפשר ממש לדחוף לכיס, משיקים את הוצאת כתום. אם מעמידים אותם זה לצד זה - כחול, ורוד, ירוק – נוצר רצף שבו נראית אשה שמפשילה את תחתוניה עד שנגלית צדודיתה העירומה. הכריכה היא אשה מתפשטת, ועוד בטריקולור. הספרים עצמם, מי יותר ומי פחות, משתייכים לסוגת הארוטיקה הנשית. כך או כך, זהו ז'אנר חלוצי למדי בספרות המקומית, בוודאי במעטפת הנוכחית שלא מתביישת במרכולתה אלא מוכרת אותה בצבעי פסטל רכים מעל השולחן. על הדלפק.

אבל אין צורך להיסחף, לא מדובר ב"סיפורה של O", וקשה להאמין שמישהו ישאל, כעמליה זיו בשעתה (בעקבות סימון דה בובואר ועם "לא" נחרץ כתשובה), "האם עלינו לשרוף את 'ג'ני מתעופפת'." למען האמת, מלבד מגעים אנאליים רבים עד מאוד, לא מדובר בפורנוגרפיה קשוחה אלא בארוטיקה חכמה. אבל אולי לא מהסוג שמכריח לקרוא ביד אחת. ארוטיקה של דמויות נשיות שמצויות ביחסי כוח מעמדיים, לרוב מודעות אך לא תמיד יכולות להן. ארוטיקה שהיא גם פנטזיה וגם איום, ולא פעם נשאבת אל הרגע המרוקן, אבל גם הסטריאוטיפי, בהצטלב מגדר ומין: "ידעתי שמכאן ואילך הכל עתיד להימחק - המכובדות, הדוקטורט המגוחך (...), אנינותי, החן הלהגני שלי, העדכנות הפרברית. יישאר רק כוס. לא כוס אינטליגנטי שתובע את שלו, שמפיק מאחרים עונג, אלא כוס כנוע, כוס ששייך למי שמזיין אותו, כוס בלי חופש, אבל מתעורר לחיים" ("12 פגישות", מיכל זמיר).

"מצומת הרכבת, כמו מכל מקום אחר, נראה בניין היעד מזדקר על אלפי חלונותיו... האיבר שהוא גאוות המזרח התיכון בטח מתנדנד ברוח, חשבתי. כשאמא היתה צעירה, הזין של גוש דן היה הארובה של רידינג. החבר'ה שלה היו נוסעים לתל אביב ועולים ברחוב בן יהודה צפונה, עד שבסביבת ארלוזרוב התגלה במלוא תפארתו במרכז הפישוק של הרחוב, ומשם היו מתחילים להתבדח".

מה דינה של מי שמתבוננת בבניין ורואה זין? ואולי כדאי לשאול מי זו שמתבוננת ודווקא לא רואה? המזרח התיכון מרוכז סביב פאלוס, ורק הגובה שלו, מסתבר, הולך ועולה. ומה שהביא פעם את החבר'ה של אמא לספר בדיחות גסות על בניין הוא אולי מה שמעורר את הדחף של הבת להזדיין בו. ולא רק בו. אבל את התאווה להשתגל דווקא במקום סמלי, לפחות סמלי בעיניה שלה, אפשר להקביל למי שמבקש להיות חלק מהתקופה לקחת חלק באירועיה, ל"להיות שם" שראשיתו עם הגאווה החיילית בתקופת נפוליאון וסופו בשאלה הבנאלית משהו איפה היית ברצח רבין; או מה עשית בקומה ה-73 של "שער העיר, בניין בן זונה, הכי גבוה במזרח התיכון".

מגובה "שער העיר" רואים את ירושלים, רבת עמון, ואפילו עד עזה. אבל ג'ני רוצה לדעת דווקא איפה זה עזריאלי. הזיון במגדל הוא סיטואציה פוליטית שמתחזה למפגש ארוטי גרידא. ולא בכדי, כי ג'ני המעופפת היא אולי הגיבורה הספרותית הכי חסרת אג'נדה פוליטית בסביבה. האג'נדה שלה (על אף שהתנהלותה כמו חותרת תחת מושג האג'נדה) היא להתעופף, שמשמעו: להזדיין מה שיותר, עם הקפדה על וירטואזיות יצירתית. עם כל מי ש. אבל נטיעתה בזין של השארק אל אווסה מראה שלא משנה עד כמה רחוק תתעופפי, בסוף תתקעי בלבו של הסכסוך. תזדייני עם מרגל יהודי, עם סטודנט ערבי, אבל בסוף תיפגשו כולכם למסיבת יום הולדת הזויה בווילה מעל ואדי עמוק ובוסתן, שקשה לסלק ממנו את הרושם המוטמע שפעם היה פה כפר. הניתוק המופגן של ג'ני מהמתרחש סביבה, כולל מרגשות מיותרים, הם תוצאה של מי שבמשך שנים היתה כלואה בנישואים מדכאים ומשמימים. ג'ני אמנם לומדת אנגלית, עובדת עבור חברת קוסמטיקה יפנית ומזדיינת כמו בחו"ל עם ניק ועם גורדי. אבל אחרי שכולם גומרים מתברר ש"גורדי" הוא בעצם חיים, וברקע מחכה זה שעונה לשם אבנר. כמה רחוק שאת עפה, מסתבר שבסוף את נוחתת בישראל. המעוף של ג'ני, שמורכב מזוגות, שלישיות, מקדימה ומאחורה, אינו בוחל כמעט בדבר כדי להפוך לפחות את הטיסה לנעימה. לא בכדי ניכר לאורך כל "ג'ני המתעופפת" פלירטוט עז עם הפנטזיה, אחותו העיוורת של "המצב".

לילי, ש"12 פגישות" הוא סיפורה בגוף ראשון, מנוגדת כמעט בכל לג'ני של ריזנפלד. המשותף הוא אולי היותה מזדיינת, כהגדרתה. אבל לעומת ג'ני, הסבורה שתפסה בשור בקרניו ובשאר איבריו, ומפגינה מעין פמיניזם חדש ומנותק, לילי מ"12 פגישות" היא בדיוק זו שמתעקשת לחפור בעצמה, להיסחף ואולי להיהרס אך להיוותר מודעת. בכל זאת, אקדמאית.

לילי ניצבת בכמה צמתים של יחסי כוח ברורים: מטופלת מול פסיכולוג, מרצה מול תלמיד, וגם בהשאלה, אם מול בן ובת מול אביה. אבל לא נוח לה שם. את כל הצמתים האלה היא מפרקת בהצלחה באמצעות הסקס. ואכן, לילי היא גיבורת סקס מצוינת. בעוד ג'ני מתחרמנת מהיקשרות באזיקים ורודים מאמסטרדם, די בנאלי יש לציין, לילי הופכת יצירת אמנות פרופר (חתול פאלי מעץ של הפסל רודי להמן) לוויברטור. אותך למוטי עומר.

בינה ובין ג'ני יש הבדל קריטי נוסף: הרבה כאב טעון בתוך העונג שלה. ג'ני, אמרנו, בעיקר נהנית מאוד. הפירוק המיני אינו רק משחרר אלא מצמית, ובעיקר סופו לאשר את חשדותיה הגרועים לגבי עצמה ולגבי הפיקחון והכהות הגברית. ולמרות זאת לא מעט עונג טמון בספר המוצלח הזה, ובאופן כמעט לא מתקבל על הדעת, דווקא שירת יידיש ארוטית ומצוינת משמשת לו כפסקול פנימי.

רק עם תום קריאתו של הספר הרגיש והיפה של יעל נאמן מתברר ששמו השגרתי אינו בלתי מתאים. הסיטואציה הבסיסית מזכירה, רחמנא ליצלן, דווקא את הרומן החדש של שלי יחימוביץ'. גבר בוגד באשתו ואשה בבעלה. כשהכל מתפוצץ, הקשר נוצר דווקא בין שני הנבגדים. הבגידה הגופנית מתגלה כדבר שמשחרר את הנבגדים מחיים של הסתפקות בכמו, בעל-יד, ולא בדבר עצמו. חיים של פשרות, שבירתם המוכרזת היא גבעתיים. נאמן בונה דמויות אמינות שגם מזדיינות, אבל זה כלל לא העיקר. דחף המין הוא דווקא גורם מסמא, מסיט ומסית. המשיכה החושית היא לא פעם בעצם הפרעה בתקשורת. וכמעט במודחק מופיע זיכרון חושי של סקס מגיל 19 שהגיבורה סוחבת איתה כל החיים. סקס שבזמנו היא הקפידה לא לבלבל בינו ובין "אהבה" ואחרי שהכל מתפרק היא תוהה אולי בכל זאת לכך ייקרא אהבה. נאמן כותבת על הקשרים שבין הדחף להיסחף לבין הצורך לשמור על הקיים ובתוך כך תוהה מה אכן קיים. "שמועות על אהבה" הוא סיפור קטן ומדויק על ארבעה אנשים שבחרו תבנית של חיים והתקשחו בתוכה. הם שוברים החוצה דרך הסקס, אבל גם אם ברור ממה הולכים, לא ברור אל עבר מה.

כמו זמיר מקפידה נאמן לשבץ אילוזיות ספרותיות רלוונטיות וחינניות, ואף להביא במלואו את שירה של סוזאן גריפין "תשובה לשאלתו של גבר 'מה אני יכול לעשות בנושא שחרור האשה'". וכך הוא נפתח:
"תלבש שמלה/ תלבש שמלה שתפרת לבד, או קנית בחנות שמלות/ תלבש שמלה ומתחתיה תלבש מחוך אלסטי סביב/ הירכיים שלך ומתחת לפטמות שלך./ תלבש שמלה ומתחת לשמלה שים תחבושת היגיינית./ תלבש שמלה ותנעל סנדלים עם עקב גבוה ורצועה צרה מאחור./ תלבש שמלה עם מחוך אלסטי ותחבושת היגיינית מתחתיה,/ תנעל סנדלי רצועה ותצעד במורד שדרות טלגרף./ תלבש שמלה עם מחוך אלסטי ותחבושת היגיינית וסנדלי/ רצועה בשדרות טלגרף ותנסה לרוץ". ארוטיקה, מסתבר, באה בהרבה מאמץ.