כבר בתחילת השידור בלט המוטיב שחזר בכל האירוע הטלוויזיוני העגום הזה: הפער העצום בין התלהבות המנחה למה שקרה בפועל בשטח. מרב מילר, בשידור ישיר מיד אליהו להלן היכל נוקיה לאולפן בירושלים, היתה נרגשת, מאוד נרגשת, כל כך נרגשת שעל רקע יציעים כמעט ריקים היא חזרה ואמרה ש"המתח כאן בעיצומו וההתרגשות גדולה".
גם עשר דקות מאוחר יותר, כשהשידור עבר אליה באופן סופי והיציעים הכמעט ריקים הפכו לקצת פחות כמעט ריקים, ההתרגשות היתה גדולה. ההתרגשות שלה, כמובן. וכשהיציעים סוף-סוף התמלאו, לאחר שכבר הוצגו ארבעת השירים ורגע לפני תחילת המשחק, היכל נוקיה רחש, אבל לא מאותה סיבה שמרב מילר הגיעה לשם, אלא מהסיבה האמיתית שלשמה התכנסו שם אלפי אנשים: המשחק של מכבי ביורוליג. אין בעיה להוכיח את זה: איך שנגמר המשחק, היציעים שבו להיות כמעט ריקים. חזרנו לנקודת ההתחלה, וזה עוד לפני שהתברר איזה שיר של דוד ד'אור ייצג אותנו ב"תחרות היוקרתית ביותר בעולם". כך הגדיר את התחרות אברהם נתן, יו"ר הוועדה לבחירת השיר ויו"ר רשות השידור בשידור ישיר מהאולפן בתל אביב. הוא ישב שם בראש קבוצת אנשים חמורי סבר, שנראו כאילו הודבקו על רקע מסתובב בעבודת פוטושופ גרועה במיוחד. כמו לכל פונקציה בכירה ברשות השידור, אני מאמינה גם למר נתן ללא סייג.
יש לקוות לשני נצחונות כאן הערב, כך שבה ואמרה מרב מילר לפני, ותוך כדי משחק הכדורסל שלא נגמר. האם ההתרגשות יצרה בלבלה? הניצחון השני, אם בכלל, יהיה במאי. אבל בשביל ההזדמנות להגיד 15 פעם דוז פואה כל האמצעים כשרים. מילא הפרסים ה-מד-הי-מים (נוכחות באירוויזיון, טלפון של נוקיה עם אפקט האורות), אבל למה בכלל טרחו להנפיק דמות מצוירת דמויית אלביס, שמזכירה לאנשים שאוהבים אקשן להצביע ומודיעה שבגוש דן בחרו הרוב בשיר הדאנס, וזה אכן גוש ללא הפסקה; ולמה בחרו להתלבש דווקא על פורמט עיגולי המתורגמניות לשפת חירשים כאמצעי הוויזואלי של איחולי ההצלחה של החברים שהיו באירוויזיון לחבר החדש במועדון?
אבל כל אלה זוטות לעומת השאלה המהותית באמת: מי הגה את רעיון העוועים לחבר בין היורוויז'ן ליורוליג? מעבר לאותה תחילית שמזכירה שישראל, למרות האנטישמיות, הצליחה להידחף למסגרות אירופיות נחשקות יותר ופחות, אין בין שני האירועים שום קשר.
ברגעים כאלה, של חוסר הבנה בסיסי את בראל ופקידיו, אני שבה ומזכירה לעצמי שאותה רשות שידור נתנה למיכל זוארץ זמן מסך יקר, אז על מה אני בעצם מלינה? הרי המניעים ברורים למדי: משחק הכדורסל הוא פלטפורמה לרייטינג גבוה יותר מזה שהיה מניב קדם אירוויזיון כשלעצמו, ומן הסתם אפשר גם לחסוך בעלות הפקה. אלא שבעירוב בין שמחה לשמחה, האירוע הספורטיבי אכל את האירוע המוזיקלי בלי מלח, וזה לא הוגן.
תהיה דעתי על האירוויזיון אשר תהיה, לתפיסתי, אם גוף ציבורי עומד לשלוח זמר לתחרות בינלאומית ועמל על כינוס ועדה שיש לה יד בבחירת הזמר והשיר, התחרות המקדימה ראויה להיות יותר מפילר במשחק כדורסל. כל שיר שמועמד ראוי שיוצגו מחבריו לפני שהוא מנוגן לראשונה ולא רק בכותרות הסיום; כל אמן - ובפרט זמר כמו ד'אור, שאין ספק לגבי איכותו כמבצע - ראוי לפטפט עם מנחה נלהבת וחיובית לפני הרבה יותר משלושה וחצי אנשים שנשארו ביציע לא בשביל לפרגן לו, ולא מתוך סקרנות לגבי השיר שייבחר, ולא בשביל לראות את האחיות פיק שרות את השיר שזכה באירוויזיון 98' ושאבא שלהן הלחין, אלא בשביל הניצחון השני האמיתי של הערב: הזכייה בטלפון של נוקיה עם אפקט האורות.
"להאמין" לקח את כל הקופה, גם ביציעים, גם בבית, גם אצל הוועדה של מר נתן. זה היה די צפוי - מדובר בשיר אירוויזיון קלאסי. עשרות אלפים הצביעו בטלמסר וב-SMS, בישרה הגברת הבכירה בטלמסר. עמעום כזה תמיד מעורר חשדנות: אם היו חמישים אלף, למה לא אומרים חמישים אלף? מן הסתם זה נע בין עשר לעשרים אלף במקרה הטוב. מי שרצו לדעת מי אחראי לשיר הזוכה באו על סיפוקם בתודות בדקת הסיום. אם רשות השידור לא נותנת כבוד לתחרות שהיא מיופת הכוח הנצחית שלה, מה יגידו אזובי הקיר? האלוהים יודע מה יקרה אם דוד ד'אור יזכה במקום הראשון. מתי יוצא הגמר של היורוליג, אולי במאי? יאללה מכבי.
צעד וחצי קטן לאנושות
6.2.2004 / 12:41