גנרל חורף

במה שנראה כמו טעות סופר של שר ההיסטוריה, הפך שאול מופז לאחת הדמויות המשפיעות ביותר על ההווה הישראלי, על ניסוח ואפיון מצבו הנפשי של הישראלי, וגרוע מזה – לאחד הישראלים הפחות מתאימים מאז ומעולם להשתתף בישיבות בהן נדון עתיד ישראל והאזור כולו.

אין כל פגם ניכר לעין במופז. למעשה, במידה רבה, אלמלא היה הופך לגנרל וחבר בחונטת אגרופני הדעת המנהלים את ישראל והמהווים את פניה, היה בוודאי משגשג מאוד כשמאי מקרקעין או כבעל מפעל לייצור בריסטולים קשיחים. הבחירה בקריירות אלטרנטיביות אלו נועדה להעיד על המאפיין הבולט באישיותו הציבורית של מופז: אנמיות יבשושית, אופק ראייה עתידי של שליח פיצה על קטנוע, כריזמה של פקיד שומה, כישורי הידברות של סוהר וגמישות מחשבתית של שחקן סטנגה. ללא ספק, מדובר באחת הדמויות החד ממדיות, השקופות והפתורות ביותר שהוגשו מאז ומעולם לעיונו של הציבור בישראל.

ומוזר, מוזר מאוד כיצד הפך אידיאל זה של התבטאות נוקשה, של מחשבה קפואה ושל יבשושיות בינאישית לגנרל עתידנו; לאיש אשר, להוציא אריאל שרון, קרוב יותר מכל ישראלי אחר להחליט לאן פניה של ישראל. ישראל, שבשעה זו, מהקשות והמורכבות בתולדותיה, זקוקה יותר מכל לשירותיו של מוח עשיר להתפקע בפתרונות יצירתיים, לעצותיו של מדינאי בעל מעוף ואפילו לתבונתו של לוחם מתוחכם – נתקעה דווקא עם גוש בטון אנושי זה, עם פקק זה, עם מעצור מחשבתי זה, על סף הכרעותיה החשובות ביותר מאז ומעולם.

אבל במשטרים דמוקרטיים, כזכור, פני העם כפני מנהיגיו, ועל כן יש לראות בשר הביטחון לא זר שנקלע למציאות לא לו, כי אם נייר לקמוס, מסמך עמדה דובר המשקף את הלך רוחו של הציבור הישראלי הכלוא במקלטי נפשו. בפרפראזה על משל הביצה והתרנגולת צריך לשאול: מי קדם למה, ומה ברא את מי? האם הישראליות הנוקשה, קשת העורף והסרבנית תדיר יצרה בצלמה את שאול מופז? או אולי להפך: מופז יצר מודל ישראלי קשה דעת אשר גרם לציבור לומר, "נאה מאוד השאול מופיזציה הזאת. אאמץ אותה לעצמי". תשובה ברורה לעניין אין בנמצא, אולם אבחנה אחת ניתן בכל זאת להשמיע – ככל שהישראלי הופך נוקשה יותר, כך מקשיח מופז את עורפו ולהפך. רוצה לומר: השניים דרים בהלימה מושלמת זה עם זה.

ולא לחינם נתפסו אנשי "ארץ נהדרת" לדמותו של שאול מופז והצמידו אותו לביטוי "גבר-גבר". שכן ה"גבר-גבר" של שאול מופז מאפיין בדיוק רב את אישיותו של הבליסימו גנרליסימו. כפות בכתונת קשיחות קפוצת שפתיים, שבוי בקונספציה גופנית – ננסית במקצת, אמנם, אבל אכבר גברית. שאול מופז של מריאנו אידלמן, המגיע לבקר את גיל נעמתי, המפגין הישראלי שנפגע מאש כוחותינו הגבריים-גבריים, הולם על רגלו המגובסת, סטייל צ'פחה בין אחים לנשק, ואחר כך חותם עליה את שמו – הוא שאול מופז האותנטי ביותר; זה הנסמך על תחושת הפטריוטיזם הישראלית מקהת החושים, שמעדיפה את חיתוך הדיבור הישר, את הקונדסות האלימה, את הצחוק הצבאי המריר והקצר, על פני השיח.

ואמנם, לשעה זו, נדמה כי שאול מופז הוא המתאים באנשים לייצג את תפיסת הישראלי את הממלכתיות הבטחוניסטית החדשה שלו. לא גיבור פלמ"חניק שנודד מצ'יזבט לצביטה בתוכעס, לא מיתוס גונב עתיקות עם רטייה על עינו ולשון ציורית, לא ראש ממשלה בדימוס ואפילו לא ערימת ביטחון חמורת פנים. מופז הוא סוג של ספינקס שמאחוריו מסתתרת החידה הישראלית הצבאית, "מה אפקטיבי יותר – הסגר או הנבוט הממוקד לראש?". יותר מזה – בעידן של גדר ההפרדה הנערמת מעל לראשינו, שאול מופז נדמה כאבן הראשה במבנה מפואר זה. אמנם רק לבנה בחומה, ובכל זאת, אבן-אבן.

הרצינות התהומית של מופז, לצד היעדר האירוניה העצמית שלו והיובשנות אטומת המבט בה הוא ממלא פקודות עליהן הוא עצמו חתום, מעוררים את האסוציאציה הבלתי נמנעת של בריון בשירות ארגוני פרוטקשן, הנשלח לבצע משימות של ניפוץ ראשים והריסת בתים. אולם בעוד בארגוני הפשיעה בריונים ואגרופנים אינם מתקדמים מעבר למעמד הזוטר הזה ונוגחים בפניהם של לקוחות סרבנים גם כשהם בני 62, הרי שבישראל החדשה מתוגמלת גבריות-גבריות הן באהדת הממונים והן באהבת הקהל. אחת יש לדעת: הקהל אוהד את שאול. אוהד אותו בדרך בה אוהדי כדורגל אוהבים את הכסחן המופרע שנשלח לגמור לחלוץ היריב את הקריירה בתיקול אכזרי מאחור. לשאול מופז אין שליטה בכדור, אין משחק ראש, אין ראיית משחק ואין חוש לכיבוש שערים, אבל הוא מאסטר מיינד של ריסוק עצם השוקית של היריב בתנועה אחת מהירה. "כדורגל הוא משחק של גברים", יאמר לאחר המשחק לעיתונאי המום. גם מלחמה.

בהיותו נייר הלקמוס של מצבה הנפשי של ישראל, הרי שמדד קידומו הפוליטי של מופז יקל לבחון לאן מוליכה המדינה את עתידה. אם יתקדם וישגשג ויפרח ויתמנה, הרי כי אז ניתן לקבוע בבירור: ישראל לא נגמלה מיצר החורבן העצמי שלה. יותר מזה, היא שולחת את היעיל בקבלני הריסתה את עצמה לפקד על המלאכה. אם ידעך וייעלם וייבלע ויתאדה אל תהום הנשייה, או אז תדע כל אם עבריה כי ישראל הרימה ראשה מהשוחה והתחילה להיאבק באמת ובתמים על גורלה. לא שצריך להתפתות ולקוות לכך.