קוסמופוליטן

סבסטיאן טלייה הוא האמן הראשון שהוחתם בלייבל של אייר, רקורד מייקרז, שם הוא הוציא בקיץ 2001 את אלבום הבכורה שלו, “L’incroyable Verite", שהזכיר מאוד את הצד האפלולי והפסקולי של אייר. האהבה המשותפת של אייר ושל טלייה לרוק מתקדם, והיכולת שלהם להפיק ממנו משהו אחר לגמרי, גם היא מחברת ביניהם. התקליט הראשון של טלייה היה קודר, פסיכדלי וטיפה אקזוטי, לפעמים קצת פרוגי ולפעמים לגמרי אוונגארדי. להגיד שהתקליט החדש שלו, "פוליטיקס", הוא פחות מדכדך, יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. הוא תקליט קוסמופוליטי, שכלתני, מדליק, מצחיק ופסיכי על כל הראש.

"פוליטיקס" נפתח בטון מחזמרי עם השיר "Bye Bye", שנשמע כמו שואו-טיון, מה שחוזר על עצמו עוד הרבה בתקליט, בשירים כמו "Broadway", ו"בני" הטיפשי במיוחד. רק צרפתים מסוגלים להכניס לאותו אלבום קטעים כאלה לצד קטע טכנו קומפקטי ועצבני כמו "La Tuerie". וטלייה מכניס לאותו אלבום עוד הרבה דברים מוזרים, היסטריים ולא קשורים אחרים, כשמבחינה טקסטואלית הוא נוגע (בצורה מוזרה כמובן) בנושאים ברומו של עולם, בכל רחבי העולם:"League Chicanos" הספרדי הוא קטע לטינו-פופ שעוסק בהגירה; "Mauer", המושר בגרמנית, קשור איכשהו למשחק טניס ולנפילת חומת ברלין; "Ketchup VS Genocide" הפרוורטי (שמזכיר את "Mr. Roboto" העתידני של סטיקס מתחילת האייטיז) מדבר על הטיהור האתני שביצעו המהגרים לאמריקה באינדיאנים; ו-"Wonderafrica" עוסק באפריקה. כדי לפצות על המחסור בכלי הקשה בתקליט הקודם, נעזר טלייה הפעם במתופף האפרו-ביט האגדי טוני אלן, מלהקתו של פלה קוטי, ועל הליטוש הסופי אחראי פיליפ זדאר מקסיוס.

בתוך כל השגעת הזאת יש גם קטע אחד יותר שפוי בשם "La Ritournelle". זה קטע פסקולי, אווירתי ויפה, הרומז לגברת קופולה שבפעם הבאה שהיא תרצה להפקיד הלחנת פסקול שלם בידי אמן אחד, כפי שעשתה עם אייר ב"חמש ילדות יפות", טלייה מגיש מועמדות. גם האינטרלוד הקלאסי הקצרצר "Slow Lynch" עושה את אותה העבודה. ולא, אין כאן את "Fantino" – הקטע של טלייה מהפסקול של "אבודים בטוקיו". הוא נמצא בתקליט הקודם.

כשמרי האנסן מסטריאולאב מתה, כשמשאית התנגשה באופניים שלה בסוף 2002, כתבתי כאן ש"כדמות, מרי האנסן חסרת משמעות עבורי, כי בשבילי היא מעולם לא היתה סטריאולאב. סטריאולאב היו וכנראה שלנצח יהיו טים גיין ולטישיה. זה לא הופך את המוות של מרי האנסן, בגיל 36 בסך הכל, לפחות טראגי, זה רק אומר שאין לי מה להגיד עליו. כשאייקונים מתים הם מותירים מאחוריהם חלל, לפעמים הם מסמנים סופה של תקופה, הם עושים איזשהו הבדל במפה התרבותית הקיימת, הם מפירים איזשהו איזון. כשחברי להקות או אמנים או מוזיקאים או סתם אנשים מתים, אין לזה שום אימפקט תרבותי רחב, מעבר לכך שאולי מי שמחזיק תקליט שלהם בבית יוציא אותו מתחתית הערימה וימקם אותו בחזית המדף עד סוף השבעה".

התקליט החדש של סטריאולטאב, "Margerine Eclipse", מוכיח – לטוב ולרע – שצדקתי. מרי האנסן איננה, ודבר לא השתנה. אמנם התקליט החדש מוקדש לה וכולל גם שיר אחד לזכרה ("Feel and Triple", שמתחיל במילים "גוד באי מרי"), אבל מלבד העובדה שקולה כבר אינו מלווה בנאמנות את קולה של לטישיה, שהוא המרכזי והמזוהה, התקליט החדש נשמע בדיוק כמו קודמיו.

עוד כתבתי באותו הספד קצר שאני לא יודעת אם סטריאולאב ימשיכו בלי האנסן או לא, אבל גם אם לא, זה לא כל כך משנה, כי את מיטב המוזיקה שלהם, שלא לומר את מה שהיה להם לתרום להתפתחות הפופ, הם הוציאו עד 96'. וגם זה נכון. "Margerine Eclipse" מלווה באותה תחושת דה ז'ה-וו מוכרת שמלווה את סטריאולאב כבר כמה שנים טובות. כבר מזמן הבנו שאצל סטריאולאב אין הפתעות – הם לא משתנים וגם לא מתחדשים. השינויים אצלם הם מינוריים. שוב אותם סינתיסייזרים אנלוגיים מהסבנטיז, אותם סאונדים לאונג'יים, מקצבי בוסה-נובה מתוכנתים, הרמוניות אווירתיות עם הרבה בה-בה-בה ובה-דה-בה, השפעות קראוטרוק, עתידניות רטרואית, קולה של לטישיה שנשמע כאילו היא שרה בצרפתית גם כשהיא שרה באנגלית, וכל השאר. סטריאולאב לרגע לא מנסים להסתיר את העקביות שלהם – גם העטיפה החדשה היא עטיפת סטריאולאב סדרתית.

אבל, כידוע, עקביות זה לא בהכרח רע. התקליט החדש הוא בהחלט נעים מאוד להאזנה. שני הקטעים האהובים עלי בתקליט הם "Margerine Melodie", שיש בו סאונדים שנושקים לאלקטרוניקה מודרנית יותר – דבר שקורה פה ושם גם בחלק מהקטעים האחרים. הוא מוציא את סטריאולאב ממרתף התקליטים הישנים ומושיב אותם על כיסא בר גבוה בלאונג' מעוצב ועכשווי, והמעבר הזה מרענן אותם מעט ועושה להם טוב. עוד קטע יפה במיוחד בתקליט הוא "Cosmic Country Noir". צריך להשלים עם זה שסטריאולאב עשו את שלהם והם כנראה לא יחדשו עוד דבר, מה שלא אומר שהם לא יכולים להוציא שירים יפים בסגנון הייחודי והכל כך מזוהה שלהם.

אחרי שני אלבומים כל כך אירופאים זה קצת מוזר לעבור לתקליט כל כך אמריקאי. אם שני הדיסקים הקודמים הצטיינו בהתכה מסוגננת, מתוחכמת, מרוחקת ומלאת מודעות של סגנונות, הרי שהדיסק הזה הוא הדבר הכי ישיר שאפשר לקבל: רוק אמריקאי כעוס ומעושן, מלא בהרס עצמי גאה. קלישאת הסקס, סמים ודיכאון במלואה.

לגרג דאלי היתה קריירה ארוכה ופוריה בתור האיש שבחזית של האפגן וויגס, ולפני כמה שנים הוא קיבץ סביבו חבורה של נגנים משתנים תחת השם ה-Twilight Singers. לעומת התקליט הראשון של הפרויקט, "Twilight as Played by the Twilight Singers", שיצא לפני שלוש שנים ומשהו וניסה לשלב אלקטרוניקה בעזרת החבר'ה של פיליה ברזיליה, בגדול אפשר לומר שבתקליט החדש חוזר דאלי למקורות. גם כשנעשה שימוש בכלים מגוונים, בסאונדים לא קונבנציונליים לז'אנר ובזמרות רקע שחורות, הקול הצרוד של דאלי, האינטונציה שלו, הטקסטים והדיסטורשן תמיד מחזירים אותך לאותן טריטוריות רוק-אלטרנטיבי אמריקאי של תחילת-אמצע הניינטיז.

"בלקברי בל" מתחיל בפסנתרים ענוגים, בשיר שנקרא "מרטין עדן" - על שם ספרו הסמי-אוטוביוגרפי של ג'ק לונדון על סופר צעיר שבסופו של דבר מתאבד - ומהר מאוד נכנס לאווירה הכללית של התקליט, שהיא כבדה ויושבת עליך כמו עננה שחורה. מטבעו נותן הפרויקט לדאלי חופש לנגן עם מי שהוא רוצה, וכך מתארחים בתקליט אנשים מפתיעים יותר - כמו אפולוניה קוטרו, בת טיפוחיו של פרינס (זוכרים את ההרכב אפולוניה 6?), גיטריסט הבלוז אלווין יאנגבלאד הארט ופטרה האדן מה-Rentals (להקתו של הבסיסט המקורי של וויזר, מאט שארפ) ו-That Dog - ואנשים מפתיעים פחות כמו ומארק לנגן, הסולן לשעבר של הסקרימינג טריז. לנגן ששר ביחד עם דולי בשיר הדרמטי, הארוך והכבד הסוגר את האלבום, "Number Nine", עם הכינורות המייבבים של האדן. השיר הזה הוא גם המרשים ביותר באלבום, למי שדברים כאלה מרשימים אותו.