פידל קסטרו מתחיל לאבד סבלנות

העניין המרגיז בכל הסיפור עם מיכה שטרית הוא התחושה - שאינה קלה לקילוף - כי שטרית מסוגל לפוצץ את העולם. הוא יושב על מחסן של אורניום מועשר בבית, ובמקום להעלות את כולנו בפטריה כתומה ומרהיבה השמימה, הוא מעדיף לחפף אותה. וזה חבל, משום שבעולם שמזכה את פאף דדי מאשמת אחזקת נשק, ובצד השני של האוקיינוס ממלא את אמפי קיסריה כדי לשחק אותה מקהלה ל"חום יולי אוגוסט", יש מקום לאנשים כמו מיכה.

אבל מיכה מעדיף לשחק אותה קול. מאז שהוא נהיה מעורב בקטע ההפקתי של המוזיקה, הוא החליט ללכת על בטוח. יזהר אשדות בקונטרול רום, ארקדי דוכין עושה באקגראונד ווקאלס, ואפילו השם כולל את מילת הקסמים הפוסט דקדנטית "קובה". תשאלו את פזית בניזרי מה דעתה על הטרנד של קובה, על הצוות הקריאטיבי של קסטרו ועל מאהבים לטיניים. אם זכרוני אינו מטעה אותי, היא נתקלה בשופך הכי מהיר במערב. תורידו קצת דיבורים על סנדי ותקבלו אחלה ביקורת על החדש של מיכה שטרית.

אם ב"מסמרים ונוצות" מיכה ניסה למכור את עצמו כתואם מיכה שטרית מ"החברים של נטשה", רק בלי פלס"ר ארקדי, הרי שב"קובה" הוא התקמבן על הפוזיציה החדשה מהר מדי, בנינוחות מוגזמת, ואפילו - לא ממש בצדק. משום ששטרית עדיין לא קנה את המקום בתוך הגרוב הישראלי, שירשה לו להוציא תקליט כל כך נהנתני ומדושן עונג. תהליך ההתבגרות נקרא כך, משום שהוא כל כולו תהליך. מיכה מנסה לקפוץ מעל הפופיק של עצמו ולשחק אותה מתי כספי סטייל, לפני "ילדותי השנייה". אבל להבדיל, כספי ניגן ברזילאי מהלב, ומיכה מנגן ישראלי מהארנק. הרצון שלו לגלגל פאנץ' ליין כמו ג'וינט - בנונשלנטיות - עובד יפה כשהוא מתנצל. אבל כשהוא מתחיל לשיר כאילו היה רנדי ניומן במסע הופעות אמצע קריירה, וגם לו מותר להתחלק, אז מותר להגיד לו: לאט לאט יא מיכה, חכה עם הפוזה של ג'רי גרסיה. גם לזה יבוא הזמן שלו.