ביש גדא

ועדת ראשי השירותים החשאיים אישרה סוף-סוף לשידור את הסרט "עסק הביש", במלאת 50 שנה לפרשה. ברכות לחוק ההתיישנות הצנזוריאלית, אבל מה אנחנו אשמים? מדוע לשתף את הציבור הרחב בעסק הביש הזה? את הצפייה בסרט ליוותה תחושת מועקה ויזואלית ואידיאולוגית כמו זו המתלווה לצפייה בסרט צה"לי ארוך במיוחד. למרבה הזוועה זה לא דימוי. זה בדיוק מה שזה. שני פרקי הסרט הופקו לפני שמונה שנים על ידי המרכז למורשת מודיעין של צה"ל, ומקריין אותם לא אחר מאשר דובר צה"ל לשעבר, עודד בן-עמי (ודאי כחלק משירות המילואים שלו). הקטעים המעניינים הבודדים הם קטעי השחזור שנלקחו מתוך סדרת טלוויזיה מצרית שהמחיזה את פרשת "עסק הביש". אבל אפילו את התענוג המפוקפק שבלצפות בסרט ערבי לקחו מאיתנו. נתקענו עם עודד בן-עמי, עם רצף עדויות לא נגמר, ועם השקופית המתנצלת בתום כל פרק על כך ש"בתקופת ראשית המדינה נעשו שגיאות שנבעו מחוסר ניסיון ומתנאי מצוקה ולחץ". משדר מיוחד של "מבט שני" ו"הסיפור האמיתי" - זה אמור להיות גם תחקיר וגם יצירה דוקומנטרית. ובכן, לא מיני ולא מקצתי. שעתיים של שעמומון בחסות הצבא.

הסיפור של פרשת "עסק הביש" מתאר כיצד הפכה מדינת ישראל 11 מרגלים יהודים במצרים לטרוריסטים זעירים שפעלו נגד מטרות בריטיות ואמריקאיות, ואחר כך הפקירה אותם בכלא המצרי למשך 14 שנים. נכון שפנחס לבון קצת פחות חתיך מג'ק באוואר, אבל הסיפור באופן כללי יכול היה לאכלס בכיף עוד עונה של "24". היו שם ב-1954 סוכן כפול, נרתיקי משקפיים ממולכדים בספריות ציבוריות ובבתי קולנוע, עינויים בכלא, נסיונות התאבדות (כושל ומוצלח) וזיופי מסמכים שהביאו בסוף להתפטרות שרים וראש ממשלה. דבר לא נותר מאלה מבעד לרצף העובדות היבשות והמלל הבלתי פוסק בסרט. היום כבר לא כל כך חשוב "מי נתן את ההוראה", כי כולם מתים. אבל פרשת "עסק הביש" ממשיכה לסמל את יהירותה של מערכת הביטחון ואת שגעון הגדלות של המודיעין הישראלי. זה לא היה "חוסר ניסיון", וגם לא "תנאי מצוקה ולחץ", אלא הציונות במלוא הדרה - נטולת גבולות פיזיים או מוסריים. לא, גם זה לא הוזכר בסרט.

אולי יותר מכל מהווה הפרשה את תחילת נפילתה של מפא"י. למרות שהצנזורה הצבאית מנעה מישראלים לדעת מה באמת קרה במצרים (ולאחר מכן מנעו זאת עורכי העיתונים בהחלטה פטריוטית), הסיפור המשיך להסעיר את המדינה הצעירה עד פרישתו של בן-גוריון ב-1963. שם נוצר הסדק במעמד העל של המפלגה ששלטה בכל מאז הקמת המדינה. למעשה, היעלמותה של מפלגת העבודה מהזירה הציבורית, בה אנו חוזים היום, מהווה את סיומה הסופי של הפרשה. לא במקרה שודר הסרט במעוז האחרון בו שולטת עדיין מפא"י – רשות השידור; מוסד שכל מנהליו, אורחותיו וערכיו משמרים עדיין את התקופה המושחתת ההיא, בה ידעו המנהיגים מה אנחנו צריכים לדעת, לראות, לחשוב ולעשות. עם איבוד ההסתדרות נותרו שרידי המפלגה המגולמת באישיותם של פרס ושרון המדושנים, עם ג'ו בראל ומדיניות הנאמנות לשלטון המוצהרת שלו. אנחנו נשארנו עם משדרים מסוג "עסק הביש". אותו "קול ישראל", ששידר אז למרגלים במצרים הוראות הפעלה כחלק ממתכון בתוכנית לעקרת הבית, ממשיך לשדר את מסריה של מערכת הביטחון, הפעם לציבור הרחב. זה עסק ביש רציני עבור דמוקרטיה.

חלק נכבד מהצופים של ערוץ 1 עוד זוכרים את הפרשה ההיסטורית. הערוץ הממלכתי הפך לערוץ נישה לבני 55 פלוס, וממש כמו ערוץ הילדים הוא עושה עבודה טובה עבור קהל היעד המפא"יניקי. אך ספק אם אדם בכל גיל מסוגל לשרוד את העינוי ששודר אמש. ובכלל, כמה שהקהל הזה נאמן - החיים עצמם פחות נאמנים. ההסבר שלי לירידה האחרונה ברייטינג של ערוץ 1 הוא פשוט תמותת צופים. עצוב להגיד, אבל אנשים זקנים מתים יותר. זו הסיבה של"מבט" יש עכשיו אחוזי צפייה חד-ספרתיים.

את שרידיה האידיאולוגיים והממסדיים של מפא"י יש לתעד ולשים על המדף. את רשות השידור חייבים לסגור. זה משפט ששורפות לי קצות האצבעות כשאני כותב אותו. במשך שנה מחיי עקבתי מקרוב ובאופן אינטנסיבי אחרי ההתנהלות ברוממה. אני מכיר את ההיסטוריה של המוסד הזה, את המנטליות שחייבים לפתח כדי לשרוד בו, את שיטות החנופה לחברי כנסת ושרים, ואני מכיר את האנשים הטובים שעובדים שם. את אלה שיהפכו למובטלים-לא-סמויים כשהמקום ייסגר. ובכל זאת, את רשות השידור חייבים לסגור. ולא פחות חשוב - חייבים לייסד שידור ציבורי חדש, עצמאי, מושקע, ערכי, איכותי, ביקורתי ומאתגר. כזה שייתן פחות כבוד לשלטון, אבל הרבה יותר כבוד לתוכניות דוקומנטריות, תחקירים וקדם-אירוויזיון.