פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      חשוב לקרוא!!!!!!!!!!!!1

      יריב מוהר עם גילוי נאות: תרבות התגובות באתרי הדעות העצמאיים מעניינת עשרת מונים מזו שלכם

      האינפלציה האדירה של מבקרי תרבות בעידן האינטרנט היא אחת הקדחות המעניינות של השנים האחרונות. הקדחת הזאת מעניינת וחשובה לא רק בגלל דור העיתונאים החדש שגדל במסגרתה – והיום, כך נראה, האינטרנט הוא פחות או יותר המקום היחיד בו גדלים כותבים חדשים של ממש - אלא גם בגלל גל האינסטנט עיתונאים מטעם עצמם, שתופסים פיקוד ונישה ומתחילים לשפוך.

      מבקר התרבות האינטרנטי מצטייר בו זמנית גם כסטטוס נחשק וגם כדמות קרטון שכולם אוהבים לשנוא. השפע היחסי של אתרי תרבות עצמאיים מצביע על ממדיה הענקיים של התשוקה. ההצהרות האובססיביות של האתרים האלה על שונותם ואפילו על סלידתם מאחיהם הקונבנציונליים והמסחריים מראה עד כמה חזקה כאן גאוות היחידה. בין הבולטים בחבורה: "עין הדג", שמצהיר בכותרת המשנה שלו, "ביקורת קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע" (בהתחלה הנחתי שבחסות הדגל האנטי-פלצני הפופוליסטי אזכה שם בפלאש-בק לשיעורי חברה, אבל יצאתי סחי); "המסך המפוצל", שעוסק בביקורת טלוויזיה, וממש כמוה, הוא יעיל, שנון לפרקים, אבל לא נושכני; אתר הבלוגים "רשימות" - גם אם אליטיסטי בדרכו, ולכן נבדל וקצת מתנשא על החבר'ה, עדיין מצוין; וכמובן אי אפשר בלי "האייל הקורא" הרב-תחומי, לטעמי החשוב והמעמיק שבחבורה.

      אחד ההבדלים הבולטים בין רוב אתרי התרבות האנדרדוגיים לאחיהם המסחריים, הוא ההצלחה של הראשונים לפתח תרבות תגובות עניינית, משתרשרת ומעמיקה. הקהילתיות הזאת, שאיננה חפה ממשחקי אגו, קשורה אמנם לכמות הגולשים הקטנה יחסית, אבל גם ליכולתם של העורכים לסמן את כיוון הויכוח הרצוי מבלי להפוך לקבלני מחיקות. אחד מעורכי האייל טען פעם שבאייל התגובות לא פחות חשובות מהכתבה, אולי אפילו יותר. אני מוצא שזה נכון במידה מסוימת לאתרי תרבות עצמאיים רבים. בניגוד לפורטלים הגדולים, באתרים העצמאיים התהום בין הכותב למגיבים איננה כה גדולה ולא מעוררת זעם אנטי-אליטיסטי כה רב: כאן הכל מכירים את כותב המאמר עוד כשהיה טוקבאקיסט קטן והוא עצמו משתתף פעיל בויכוח סביב הטקסט שכתב ומגיב לתגובות. הדיאלקטיקה האינטראקטיבית הזאת היא לפעמים מקור לרעיונות בוסר או לווכחנות קנטרנית על זוטות, כמו גם מקור לא אכזב להתעלקות סמנטית על דקויות סרק, אבל בסוף היא מניבה רעננות אינטלקטואלית מדהימה, קפדנות ורוחב אופקים שחסרים לא פעם במדורי התרבות המסחריים, בעלי הנטייה למונוליטיות מחשבתית ולדקדנטיות זחוחה.

      אולי בפרפרזה צינית על "קוראי פלייבוי" כתב ניק' אחד ב"עין הדג": "אני קורא את YNET בשביל התגובות". מעבר לדחקות על YNET יש פה גם לעג סמוי אפשרי נוסף- לעג להגמוניה של גרפומנים מסוימים על פני אחרים. כלומר לעג לעצם הקונספט של החלוקה הנוקשה כותבים/קוראים בעידן האינטרנט והטוקבקים. כאילו שמבקשים הטוקבקיסטים להלאים את בוקסת המאמר ולהפוך אותה לתגובה הראשונה בשרשרת תגובות א-לה כל פורום מפותח אחר. הלהט הניאו מרקסיסטי הזה כמובן טומן בחובו אלמנט בעייתי - רעש. כלומר, כאב ראש: לתרבות התגובות אין עדיין כלים להתמודד עם מסתננים נודניקים שמעמיסים לא מעט תגובות מתישות, מיותרות וטיפשיות. זה טבעו של חופש ההבעה, צריך פשוט לקחת את זה בחשבון לפני שמסתערים על הבסטיליה.

      יתרון נוסף: האנשים שזוכים לבמה באתרים הללו הם מגוונים יותר. זכורה לי ההחלטה המעולה לפרסם מאמר בשבח האידיאולוגיה הכהניסטית ב"אייל" (התגובות קרעו אותו לגזרים). העובדה שכל אחד יכול לכתוב חושפת תפיסות מעניינות שלא תתקלו בהם כמעט במיינסטרים. חלקן אולי דמגוגיות והזוית, אבל זה בדיוק הטריק: לצאת מהמטריצה. צריך להיות הרבה יותר חכם דווקא כדי להצדיק שטויות, אם כי בדרך כלל המגיבים לא יתנו לך קרדיט על הניסיון.

      כן, כוחנות מסוימת בהחלט קיימת באתרים הללו. כינוי הגנאי הפופולרי "פסבדו אינטלקטואל" לוקח כאן בגדול, ויש כאן עוד כמה מנטרות ז'אנריסטיות פשטניות שמטרתן ליצור אינפלציה מדומה של האינטלקט ובעצם לומר "אני יותר חכם ממך". זה חלק מהכיף, עד שזה הופך מאוס עם הזמן. הלהט האובר חוכמי הנ"ל הוא טבעי אם נזכרים כי באתרי התרבות המחתרתיים כל מגיב הוא (לסובב רעשנים) מבקר התרבות הפוטנציאלי הבא וגם, במקביל, המגיב הנצחי שתר אחרי חולשות טיעוניו של הראשון כמו אחרי דגל אדום. ואם יש לכם בעיה עם זה ניפגש אחרי הכתבה בתגובות. תזהו אותי כי אני הרבה יותר יפה וחכם מכם.