לפעמים נדמה שדווקא הדרמות הריאליסטיות הן אלו שישברו אותנו יום אחד. אם לוקחים בחשבון שקשה למצוא היום מהדורת חדשות ללא "אייטם מסכנים", הכולל מקרר ריק וזקנה ערירית, נוסיף לזה את העובדה שחייהם של רבים מאיתנו הם בעצמם דרמה ריאליסטית עצובה לא פחות, נשאלת השאלה מאיפה אנחנו אמורים לגייס עוד חמלה כדי לצפות במסכנים קולנועיים מארץ זרה.
למזלנו, האחים דארדן ("הבן") מצליחים, בזכות סגנון קולנועי יוצא דופן, לומר את שלהם על השיטה החברתית באופן בלתי מתלהם ולספר סיפור אנושי ללא שמץ של מלודרמטיות. היכולת לעסוק באופן מקורי בתמה חברתית שהיא כמעט מאוסה בהגדרתה שייכת לתהליכי צמיחה ואבולוציה של הקולנוע, שממקמים את הדארדנים בפנתיאון היוצרים הקולנועיים החשובים של התקופה.
הרדוקציה של המציאות הקפיטליסטית מסתכמת בשאלה אם יש לך או אין לך עבודה. רובנו כבר הבנו שאם יש לך, אתה תשרוד, ואם אין לך - תרעב. רוזטה (אמלי דקאן, שזכתה בדקל הזהב על משחקה בסרט) הפנימה היטב את העיקרון הזה. גיבורת הסרט היא נערה בת 17 שמתגוררת עם אמה האלכוהוליסטית בשכונת קרוואנים בבלגיה ומחפשת עבודה. על זה הסרט. זאת אומרת שאפשר היה לקרוא לסרט גם "רוזטה רוצה עבודה ולרוזטה לא ממש אכפת איזו עבודה זו תהיה". למכור ופל בלגי זה בערך החלום הרטוב שלה, והתנהגותה האלימה והאקסצנטרית אינה מותירה ספק לגבי נחישותה בעניין. היא תלחם בתבוסתנות של אמה, בשכן שמנסה לנצל אותה, בחברה אטומה ולבסוף בעצמה ובתחושות שהיא מפתחת כלפי גבר שפגשה, ותעשה כל מה שצריך כדי להשיג תלוש משכורת ומספר בביטוח לאומי.
בדומה לסרטם הקודם של הדארדנים, "הבן", גם "רוזטה" הוא סרט שסגנונו הוא בחוסר ססגוניותו. מצלמת כתף עוקבת אחרי הגיבורה, בדרך כלל אחרי עורפה, ומעניקה תחושה דוקומנטרית. סצנות רבות חוזרות על עצמן, אין מוזיקה, התאורה מינימליסטית. האחים דארדן בוחרים לא לנצל כמעט אף אחד מאמצעי המבע הקולנועי, וכך יוצרים סרט שאינו מנסה להתחנף לקהל ומתעקש להראות מציאות שחורה כמו שהיא, עד כמה שאפשר. וזה עובד. מדהים עד כמה השתיקות מצטלמות יפה אצל האחים. רגעיו היפים של הסרט הם מבט ישיר על עיניה העצובות של רוזטה או שתיקות ממושכות עם הגבר שפגשה, שמייצרות אצל הצופה רמה גבוהה של אינטימיות עם הגיבורה. זה סוג של קרבה שסותר לכאורה את רעיון ההרחקה של האמנות, אבל הדארדנים מוכיחים שאפשר גם אחרת, ובמידה רבה כאן גדולתם.
אנחנו לא יודעים בעצם כמעט שום דבר על רוזטה. אנחנו יודעים שהיא סובלת מכאבי בטן מוזרים (אולקוס?) וגם שהיא אוהבת ביצים קשות. זהו. אין פלאשבקים מסבירניים ולא נימוקים תסריטאים להתנהגותה הקיצונית מאוד של הגיבורה. זה משהו שאנחנו, כצופים, לא מורגלים אליו, וזה משהו שהמורים שלי לתסריטאות עלולים לקבל ממנו אולקוס בעת הצפייה. גם קולנוע היפר-ריאליסטי כמו זה של קן לואץ' או מייק לי נשמע בסופו של דבר לקונבנציות ריאליסטיות ומשתדל להיראות אמין ומנומק, מתוך תחושת אחריות הנוגעת לקתרזיס של הקהל. אבל האחים דארדן אינם כבולים במסגרת כזו ויוצרים סרט נטול הסברים, שבמסגרת החוקיות הקולנועית שבתוכה הם יוצרים אינו זקוק לשום דבר זולת מה שהוא נותן - החוויה האישית.
קולנוע מסוג כזה נמצא כמעט לגמרי מחוץ למסגרת הבידורית שהמדיום אמור כביכול לספק. "רוזטה" הוא אולי הדבר הכי לא אסקפיסטי שתמצאו היום בקולנוע, וככזה, הוא אינו פונה לכל הקהלים. אהבת קולנוע, סבלנות וטיפת חמלה אנושית יידרשו מכל מי שמתכנן ללכת לראות. לא אכחיש גם רגעי שעמום קלים שחוויתי, למשל בפעם החמישית שבה רוזטה נועלת את מגפיה באותו האופן ובאותו המקום. 95 הדקות של הסרט הן באמת החסם העליון של מוח ממוצע בשביל קולנוע מסוג כזה, אבל זו דרכם של הדארדנים לנגן רקוויאם לחברה מנוונת. כדאי להקשיב.
ועוד שתי הערות לסיום
1. בעקבות הסרט הזה הועבר בבלגיה "חוק רוזטה" - חוק שמקל את תנאי ההעסקה לעובדים שכירים. לידיעת הספקנים בנוגע לתוקפו החברתי וליכולת ההשפעה של המדיום.
2. "רוזטה" הוא בעצם סרט ישן של האחים דארדן. לא ברור מדוע המפיצים בארץ דואגים לשמר את מעמדנו כפרובינציה ומעלים אותו רק עכשיו, חמש שנים אחרי שהציג באירופה. זה סרט שחייב היה לעלות בישראל מיד כשיצא, בזכות הרלוונטיות החברתית והפוליטית שלו. מיונייטד קינג לא ניתן היה לקבל תגובה.